שמואל ב' 2
דוד מביס את שרידי משפחת שאול ומגבש את שלטונו על כל ישראל.
695
פסוקים
●
3
min
1 ויהי אחרי-כן, ולאבשלום בן-דויד אחות יפה--ושמה תמר; ויאהבהא, אמנון בן-דויד.
1 ויאמר אחיתופל, אל-אבשלום: אבחרה נא, שנים-עשר אלף איש, ואקומה וארדפה אחרי-דויד, הלילה.
1 ויהי, מאחרי כן, ויעש לו אבשלום, מרכבה וסוסים; וחמישים איש, רצים לפניו.
1 ויהי רעב בימי דויד שלוש שנים, שנה אחרי שנה, ויבקש דויד, את-פני יהוה; {ס} ויאמר יהוה, אל-שאול ואל-בית הדמים, על-אשר-המית, את-הגבעונים.
1 ויוסף עוד דויד את-כל-בחור בישראל, שלושים אלף.
1 ויבואו כל-שבטי ישראל, אל-דויד--חברונה; ויאמרו לאמור, הננו עצמך ובשרך אנחנו.
1 ויידע, יואב בן-צרויה: כי-לב המלך, על-אבשלום.
1 ותהי המלחמה, ארוכה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ודויד הולך וחזק, ובית שאול הולכים ודלים. {ס}
1 וישלח יהוה את-נתן, אל-דויד; ויבוא אליו, ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר, ואחד רש.
1 ויהי, אחרי-כן, וימת, מלך בני עמון; וימלוך חנון בנו, תחתיו.
1 וירגז המלך, ויעל על-עליית השער--ויבך; וכה אמר בלכתו, בני אבשלום בני בני אבשלום, מי-ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני.
1 ויהי, כי-ישב המלך בביתו; ויהוה הניח-לו מסביב, מכל-אויביו.
1 ודויד, עבר מעט מהראש, והנה ציבא נער מפיבושת, לקראתו; וצמד חמורים חבושים, ועליהם מאתיים לחם ומאה צימוקים ומאה קיץ--ונבל יין.
1 ויהי, אחרי מות שאול, ודויד שב, מהכות את-העמלק; ויישב דויד בציקלג, ימים שניים.
1 ויהי אחרי-כן, וישאל דויד ביהוה לאמור האעלה באחת ערי יהודה, ויאמר יהוה אליו, עלה; ויאמר דויד אנה אעלה, ויאמר חברונה.
1 ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים, וישלח דויד את-יואב ואת-עבדיו עימו ואת-כל-ישראל וישחיתו את-בני עמון, ויצורו, על-רבה; ודויד, יושב בירושלים. {ס}
1 ואלה דברי דויד, האחרונים: נאום דויד בן-ישי, ונאום הגבר הוקם על--משיח אלוהי יעקוב, ונעים זמירות ישראל.
1 ויוסף, אף-יהוה, לחרות, בישראל; ויסת את-דויד בהם לאמור, לך מנה את-ישראל ואת-יהודה.
1 וישמע בן-שאול, כי מת אבנר בחברון, וירפו, ידיו; וכל-ישראל, נבהלו.
1 ושם נקרא איש בלייעל, ושמו שבע בן-בכרי--איש ימיני; ויתקע בשופר, ויאמר אין-לנו חלק בדויד ולא נחלה-לנו בבן-ישי--איש לאוהליו, ישראל.
1 וידבר דויד ליהוה, את-דברי השירה הזאת, {ס} ביום הציל יהוה אותו {ר} מכף כל-אויביו, ומכף שאול. {ס}
1 ויאמר דויד--הכי יש-עוד, אשר נותר לבית שאול; ואעשה עימו חסד, בעבור יהונתן.
1 ויהי, אחרי-כן, ויך דויד את-פלשתים, ויכניעם; וייקח דויד את-מתג האמה, מיד פלשתים.
1 ויפקוד דויד, את-העם אשר איתו; וישם עליהם, שרי אלפים ושרי מאות.
2 רוח יהוה, דיבר-בי; ומילתו, על-לשוני.
2 ולבית שאול עבד ושמו ציבא, ויקראו-לו אל-דויד; ויאמר המלך אליו האתה ציבא, ויאמר עבדך.
2 ויהי לעת הערב, ויקם דויד מעל משכבו ויתהלך על-גג בית-המלך, וירא אישה רוחצת, מעל הגג; והאישה, טובת מראה מאוד.
2 וייצר לאמנון להתחלות, בעבור תמר אחותו--כי בתולה, היא; וייפלא בעיני אמנון, לעשות לה מאומה.
2 ואבוא עליו, והוא יגע ורפה ידיים, והחרדתי אותו, ונס כל-העם אשר-איתו; והכיתי את-המלך, לבדו.
2 ויעל שם דויד, וגם שתי נשיו--אחינועם, היזרעאלית, ואביגיל, אשת נבל הכרמלי.
2 ויאמר המלך אל-יואב שר-החיל אשר-איתו, שוט-נא בכל-שבטי ישראל מדן ועד-באר שבע, ופקדו, את-העם; וידעתי, את מספר העם. {ס}
2 ויך את-מואב, וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני-חבלים להמית, ומלוא החבל להחיות; ותהי מואב לדויד, לעבדים נושאי מנחה.
2 והשכים, אבשלום, ועמד, על-יד דרך השער; ויהי כל-האיש אשר-יהיה-לו-ריב לבוא אל-המלך למשפט, ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי-מזה עיר אתה, ויאמר, מאחד שבטי-ישראל עבדך.
2 ויהי ביום השלישי, והנה איש בא מן-המחנה מעם שאול, ובגדיו קרועים, ואדמה על-ראשו; ויהי בבואו אל-דויד, וייפול ארצה וישתחו.
2 ויאמר: יהוה סלעי ומצודתי, {ר} ומפלטי-לי.
2 ויאמר דויד אעשה-חסד עם-חנון בן-נחש, כאשר עשה אביו עימדי חסד, וישלח דויד לנחמו ביד-עבדיו, אל-אביו; ויבואו עבדי דויד, ארץ בני עמון.
2 ויוגד, ליואב: הנה המלך בוכה ויתאבל, על-אבשלום.
2 וישלח דויד את-העם, השלישית ביד-יואב והשלישית ביד אבישי בן-צרויה אחי יואב, והשלישית, ביד איתיי הגיתי; {ס} ויאמר המלך אל-העם, יצוא אצא גם-אני עימכם.
2 ויאמר המלך, אל-נתן הנביא, ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים; וארון, האלוהים, יושב, בתוך היריעה.
2 וישלח יואב תקועה, וייקח משם אישה חכמה; ויאמר אליה התאבלי-נא ולבשי-נא בגדי-אבל, ואל-תסוכי שמן, והיית, כאישה זה ימים רבים מתאבלת על-מת.
2 ויעל כל-איש ישראל, מאחרי דויד, אחרי, שבע בן-בכרי; ואיש יהודה דבקו במלכם, מן-הירדן ועד-ירושלים.
2 לעשיר, היה צאן ובקר--הרבה מאוד.
2 ויאמר המלך אל-ציבא, מה-אלה לך; ויאמר ציבא החמורים לבית-המלך לרכוב, והלחם והקיץ לאכול הנערים, והיין, לשתות היעף במדבר.
2 וייוולדו לדויד בנים, בחברון; ויהי בכורו אמנון, לאחינועם היזרעאלית.
2 גם-אתמול גם-שלשום, בהיות שאול מלך עלינו, אתה היית המוציא והמביא, את-ישראל; ויאמר יהוה לך, אתה תרעה את-עמי את-ישראל, ואתה תהיה לנגיד, על-ישראל.
2 ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם: והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אם-מיתר האמורי, ובני ישראל נשבעו להם, ויבקש שאול להכותם בקנאותו לבני-ישראל ויהודה.
2 ויקם וילך דויד, וכל-העם אשר איתו, מבעלי, יהודה--להעלות משם, את ארון האלוהים, אשר-נקרא שם שם יהוה צבאות יושב הכרובים, עליו.
2 ושני אנשים שרי-גדודים היו בן-שאול שם האחד בענה ושם השני רכב, בני רימון הבארותי--מבני בנימין: כי גם-בארות, תיחשב על-בנימין.
3 אלוהי צורי, אחסה-בו; {ס} מגיני וקרן ישעי, {ר} משגבי ומנוסי, {ס} מושיעי, מחמס תושיעני. {ר}
3 ותהי התשועה ביום ההוא, לאבל--לכל-העם: כי-שמע העם, ביום ההוא לאמור, נעצב המלך, על-בנו.
3 ובאת, אל-המלך, ודיברת אליו, כדבר הזה; וישם יואב את-הדברים, בפיה.
3 ולאמנון ריע, ושמו יונדב, בן-שמעה, אחי דויד; ויונדב, איש חכם מאוד.
3 ויאמר אליו אבשלום, ראה דבריך טובים ונכוחים; ושומע אין-לך, מאת המלך.
3 ולרש אין-כול, כי אם-כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחייהא, ותגדל עימו ועם-בניו יחדיו; מפיתו תאכל ומכוסו תשתה, ובחיקו תשכב, ותהי-לו, כבת.
3 וישלח דויד, וידרוש לאישה; ויאמר, הלוא-זאת בת-שבע בת-אליעם--אשת, אורייה החיתי.
3 ויאמר יואב אל-המלך, ויוסף יהוה אלוהיך אל-העם כהם וכהם מאה פעמים, ועיני אדוני-המלך, רואות; ואדוני המלך, למה חפץ בדבר הזה.
3 ויאמרו שרי בני-עמון אל-חנון אדוניהם, המכבד דויד את-אביך בעיניך--כי-שלח לך, מנחמים; הלוא בעבור חקור את-העיר, ולרגלה ולהופכה, שלח דויד את-עבדיו, אליך.
3 ויאמר לו דויד, אי מזה תבוא; ויאמר אליו, ממחנה ישראל נמלטתי.
3 ויאמר המלך, האפס עוד איש לבית שאול, ואעשה עימו, חסד אלוהים; ויאמר ציבא אל-המלך, עוד בן ליהונתן נכה רגליים.
3 ויאמר העם לא תצא, כי אם-נוס ננוס לא-ישימו אלינו לב ואם-ימותו חציינו לא-ישימו אלינו לב--כי-עתה כמונו, עשרה אלפים; ועתה טוב, כי-תהיה-לנו מעיר לעזור. {ס}
3 ויך דויד, את-הדדעזר בן-רחוב מלך צובה, בלכתו, להשיב ידו בנהר-פרת.
3 אמר אלוהי ישראל, לי דיבר צור ישראל: מושל, באדם--צדיק, מושל יראת אלוהים.
3 ויאמר נתן אל-המלך, כול אשר בלבבך לך עשה: כי יהוה, עימך.
3 וירכיבו את-ארון האלוהים, אל-עגלה חדשה, ויישאוהו, מבית אבינדב אשר בגבעה; ועוזא ואחיו, בני אבינדב, נוהגים, את-העגלה חדשה.
3 ואשיבה כל-העם, אליך: כשוב הכול--האיש אשר אתה מבקש, כל-העם יהיה שלום.
3 ויבואו כל-זקני ישראל אל-המלך, חברונה, ויכרות להם המלך דויד ברית בחברון, לפני יהוה; וימשחו את-דויד למלך, על-ישראל. {ס}
3 ויברחו הבארותים, גיתיימה; ויהיו-שם גרים, עד היום הזה. {ס}
3 ומשנהו כלאב, לאביגיל אשת נבל הכרמלי; והשלישי אבשלום בן-מעכה, בת-תלמיי מלך גשור.
3 ויאמר המלך, ואיה בן-אדוניך; ויאמר ציבא אל-המלך, הנה יושב בירושלים--כי אמר, היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי.
3 ואנשיו אשר-עימו העלה דויד, איש וביתו; ויישבו, בערי חברון.
3 ויאמר דויד אל-הגבעונים, מה אעשה לכם; ובמה אכפר, וברכו את-נחלת יהוה.
3 ויבוא דויד אל-ביתו, ירושלים, וייקח המלך את עשר-נשים פילגשים אשר הניח לשמור הבית וייתנם בית-משמרת ויכלכלם, ואליהם לא-בא; ותהיינה צרורות עד-יום מותן, אלמנות חיות. {ס}
4 וילכוד דויד ממנו, אלף ושבע-מאות פרשים, ועשרים אלף, איש רגלי; ויעקר דויד את-כל-הרכב, ויותר ממנו מאה רכב.
4 ויישר הדבר, בעיני אבשלום, ובעיני, כל-זקני ישראל. {ס}
4 ויאמר המלך אל-עמשא, הזעק-לי את-איש-יהודה שלושת ימים; ואתה, פה עמוד.
4 וליהונתן, בן-שאול, בן, נכה רגליים; בן-חמש שנים היה בבוא שמועת שאול ויהונתן מיזרעאל, ותישאהו אומנתו ותנוס, ויהי בחופזה לנוס וייפול וייפסח, ושמו מפיבושת.
4 וייקח חנון את-עבדי דויד, ויגלח את-חצי זקנם, ויכרות את-מדוויהם בחצי, עד שתותיהם; וישלחם.
4 ותאמר האישה התקועית, אל-המלך, ותיפול על-אפיה ארצה, ותשתחו; ותאמר, הושיעה המלך. {ס}
4 ויהי, בלילה ההוא; {ס} ויהי, דבר-יהוה, אל-נתן, לאמור.
4 והרביעי, אדונייה בן-חגית; והחמישי, שפטיה בן-אביטל.
4 ויאמרו לו הגבעונים, אין-לנו כסף וזהב עם-שאול ועם-ביתו, ואין-לנו איש, להמית בישראל; ויאמר מה-אתם אומרים, אעשה לכם.
4 ויבואו אנשי יהודה, וימשחו-שם את-דויד למלך על-בית יהודה; ויגידו לדויד, לאמור, אנשי יבש גלעד, אשר קברו את-שאול. {ס}
4 וכאור בוקר, יזרח-שמש; בוקר לא עבות, מנוגה ממטר דשא מארץ.
4 ויאמר אליו דויד מה-היה הדבר, הגד-נא לי; ויאמר אשר-נס העם מן-המלחמה, וגם-הרבה נפל מן-העם וימותו, וגם שאול ויהונתן בנו, מתו.
4 ויאמר, אבשלום, מי-ישימני שופט, בארץ; ועליי, יבוא כל-איש אשר-יהיה-לו-ריב ומשפט--והצדקתיו.
4 ויאמר לו, מדוע אתה ככה דל בן-המלך בבוקר בבוקר--הלוא, תגיד לי; ויאמר לו, אמנון, את-תמר אחות אבשלום אחי, אני אוהב.
4 ויחזק דבר-המלך אל-יואב, ועל שרי החיל; וייצא יואב ושרי החיל, לפני המלך, לפקוד את-העם, את-ישראל.
4 וישלח דויד מלאכים וייקחהא, ותבוא אליו וישכב עימה, והיא מתקדשת, מטומאתה; ותשב, אל-ביתה.
4 מהולל, אקרא יהוה; {ס} ומאויביי, איוושע. {ר}
4 ויישאוהו, מבית אבינדב אשר בגבעה, עם, ארון האלוהים; ואחיו, הולך לפני הארון.
4 ויאמר המלך, לציבא, הנה לך, כול אשר למפיבושת; ויאמר ציבא השתחוויתי, אמצא-חן בעיניך אדוני המלך.
4 ויאמר-לו המלך, איפה הוא; ויאמר ציבא, אל-המלך, הנה-הוא בית מכיר בן-עמיאל, בלו דבר.
4 ויתגנב העם ביום ההוא, לבוא העיר: כאשר יתגנב, העם הנכלמים--בנוסם, במלחמה.
4 ויאמר אליהם המלך, אשר-ייטב בעיניכם אעשה; ויעמוד המלך, אל-יד השער, וכל-העם יצאו, למאות ולאלפים.
4 בן-שלושים שנה דויד, במולכו; ארבעים שנה, מלך.
4 ויבוא הלך, לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו, לעשות לאורח הבא-לו; וייקח, את-כבשת האיש הרש, ויעשהא, לאיש הבא אליו.
5 כי-לא-כן ביתי, עם-אל: כי ברית עולם שם לי, ערוכה בכול ושמורה--כי-כל-ישעי וכל-חפץ, כי-לא יצמיח.
5 והשישי יתרעם, לעגלה אשת דויד; אלה יולדו לדויד, בחברון. {פ}
5 בחברון מלך על-יהודה, שבע שנים ושישה חודשים; ובירושלים מלך, שלושים ושלוש שנה, על כל-ישראל, ויהודה.
5 וילכו בני-רימון הבארותי, רכב ובענה, ויבואו כחום היום, אל-בית איש בושת; והוא שוכב, את משכב הצוהריים.
5 וישלח, המלך דויד; וייקחהו, מבית מכיר בן-עמיאל--מלו דבר.
5 כי אפפוני, משברי-מוות; {ס} נחלי בלייעל, יבעתוני. {ר}
5 ותהר, האישה; ותשלח ותגד לדויד, ותאמר הרה אנוכי.
5 ויעברו, את-הירדן; ויחנו בערוער, ימין העיר אשר בתוך-הנחל הגד--ואל-יעזר.
5 וילך עמשא, להזעיק את-יהודה; ויוחר, מן-המועד אשר יעדו. {ס}
5 ויגידו לדויד וישלח לקראתם, כי-היו האנשים נכלמים מאוד; ויאמר המלך שבו בירחו, עד-יצמח זקנכם ושבתם.
5 לך ואמרת אל-עבדי אל-דויד, {ס} כה אמר יהוה: האתה תבנה-לי בית, לשבתי.
5 ויצו המלך את-יואב ואת-אבישי ואת-איתיי, לאמור, לאט-לי, לנער לאבשלום; וכל-העם שמעו, בצוות המלך את-כל-השרים--על-דבר אבשלום.
5 ותבוא, ארם דמשק, לעזור, להדדעזר מלך צובה; ויך דויד בארם, עשרים-ושניים אלף איש.
5 וישלח דויד מלאכים, אל-אנשי יבש גלעד; ויאמר אליהם, ברוכים אתם ליהוה, אשר עשיתם החסד הזה עם-אדוניכם עם-שאול, ותקברו אותו.
5 וייחר-אף דויד באיש, מאוד; ויאמר, אל-נתן, חי-יהוה, כי בן-מוות האיש העושה זאת.
5 והמלך לאט את-פניו, ויזעק המלך קול גדול: בני, אבשלום, אבשלום, בני בני. {ס}
5 ובא המלך דויד, עד-בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית-שאול, ושמו שמעי בן-גרא, יוצא יצוא, ומקלל.
5 ודויד וכל-בית ישראל, משחקים לפני יהוה, בכול, עצי ברושים; ובכינורות ובנבלים ובתופים, ובמנענעים ובצלצלים.
5 והיה, בקרוב-איש, להשתחוות, לו; ושלח את-ידו והחזיק לו, ונשק לו.
5 ויאמרו, אל-המלך, האיש אשר כילנו, ואשר דימה-לנו; נשמדנו, מהתייצב בכל-גבול ישראל.
5 ויאמר דויד, אל-הנער המגיד לו: איך ידעת, כי-מת שאול ויהונתן בנו.
5 ויאמר-לה המלך, מה-לך; ותאמר, אבל אישה-אלמנה אני--וימת אישי.
5 ויאמר, אבשלום, קרא נא, גם לחושיי הארכי; ונשמעה מה-בפיו, גם-הוא.
5 ויאמר לו יהונדב, שכב על-משכבך והתחל; ובא אביך לראותך, ואמרת אליו תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיניי את-הבריה, למען אשר אראה, ואכלתי מידה.
6 ויראו בני עמון, כי נבאשו בדויד; וישלחו בני-עמון וישכרו את-ארם בית-רחוב ואת-ארם צובה, עשרים אלף רגלי, ואת-מלך מעכה אלף איש, ואיש טוב שנים-עשר אלף איש.
6 וישכב אמנון, ויתחל; ויבוא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל-המלך תבוא-נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי לביבות, ואברה, מידה.
6 וישם דויד נציבים, בארם דמשק, ותהי ארם לדויד, לעבדים נושאי מנחה; ויושע יהוה את-דויד, בכול אשר הלך.
6 ויבואו, עד-גורן נכון; וישלח עוזא אל-ארון האלוהים, ויאחז בו--כי שמטו, הבקר.
6 והנה באו עד-תוך הבית, לוקחי חיטים, ויכוהו, אל-החומש; ורכב ובענה אחיו, נמלטו.
6 וישלח דויד, אל-יואב, שלח אליי, את-אורייה החיתי; וישלח יואב את-אורייה, אל-דויד.
6 ויסקל באבנים את-דויד, ואת-כל-עבדי המלך דויד; וכל-העם, וכל-הגיבורים, מימינו, ומשמאלו.
6 ויעש אבשלום כדבר הזה, לכל-ישראל, אשר-יבואו למשפט, אל-המלך; ויגנב, אבשלום, את-לב, אנשי ישראל. {פ}
6 ויהי, בהיות המלחמה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ואבנר היה מתחזק, בבית שאול.
6 חבלי שאול, סבוני; {ס} קידמוני, מוקשי-מוות. {ר}
6 ויבוא יואב אל-המלך, הבית; ויאמר הובשת היום את-פני כל-עבדיך, הממלטים את-נפשך היום, ואת נפש בניך ובנותיך, ונפש נשיך ונפש פילגשיך.
6 וילך המלך ואנשיו ירושלים, אל-היבוסי יושב הארץ; ויאמר לדויד לאמור, לא-תבוא הנה, כי אם-הסירך העיוורים והפיסחים לאמור, לא-יבוא דויד הנה.
6 יותן-לנו שבעה אנשים, מבניו, והוקענום ליהוה, בגבעת שאול בחיר יהוה; {פ} ויאמר המלך, אני אתן.
6 וייצא העם השדה, לקראת ישראל; ותהי המלחמה, ביער אפריים.
6 ויאמר הנער המגיד לו, נקרוא נקריתי בהר הגלבוע, והנה שאול, נשען על-חניתו; והנה הרכב ובעלי הפרשים, הדביקוהו.
6 ועתה, יעש-יהוה עימכם חסד ואמת; וגם אנוכי, אעשה איתכם הטובה הזאת, אשר עשיתם, הדבר הזה.
6 כי לא ישבתי, בבית, למיום העלותי את-בני ישראל ממצריים, ועד היום הזה; ואהיה, מתהלך, באוהל, ובמשכן.
6 ויבואו, הגלעדה, ואל-ארץ תחתים, חודשי; ויבואו דנה יען, וסביב אל-צידון.
6 ובלייעל, כקוץ מונד כולהם: כי-לא ביד, ייקחו.
6 ואת-הכבשה, ישלם ארבעתיים: עקב, אשר עשה את-הדבר הזה, ועל, אשר לא-חמל. {ס}
6 ויבוא מפיבושת בן-יהונתן בן-שאול, אל-דויד, וייפול על-פניו, וישתחו; ויאמר דויד מפיבושת, ויאמר הנה עבדך.
6 ויאמר דויד, אל-אבישי, עתה יירע לנו שבע בן-בכרי, מן-אבשלום; אתה קח את-עבדי אדוניך, ורדוף אחריו--פן-מצא לו ערים בצורות, והציל עינינו.
6 ולשפחתך, שני בנים, ויינצו שניהם בשדה, ואין מציל ביניהם; ויכו האחד את-האחד, וימת אותו.
6 ויבוא חושיי, אל-אבשלום, ויאמר אבשלום אליו לאמור כדבר הזה דיבר אחיתופל, הנעשה את-דברו; אם-אין, אתה דבר. {ס}
7 ויינגפו שם עם ישראל, לפני עבדי דויד; ותהי-שם המגפה גדולה, ביום ההוא--עשרים אלף.
7 וישמע, דויד; וישלח, את-יואב, ואת כל-הצבא, הגיבורים.
7 ואיש ייגע בהם, יימלא ברזל ועץ חנית; ובאש, שרוף יישרפו בשבת. {פ}
7 ויבוא אורייה, אליו; וישאל דויד, לשלום יואב ולשלום העם, ולשלום, המלחמה.
7 ויבואו, מבצר-צור, וכל-ערי החיווי, והכנעני; וייצאו אל-נגב יהודה, באר שבע.
7 בכול אשר-התהלכתי, בכל-בני ישראל, הדבר דיברתי את-אחד שבטי ישראל, אשר ציוויתי לרעות את-עמי את-ישראל לאמור: למה לא-בניתם לי, בית ארזים.
7 ויהי, מקץ ארבעים שנה; ויאמר אבשלום, אל-המלך, אלכה נא ואשלם את-נדרי אשר-נדרתי ליהוה, בחברון.
7 ויאמר נתן אל-דויד, אתה האיש; {ס} כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, אנוכי משחתיך למלך על-ישראל, ואנוכי הצלתיך, מיד שאול.
7 וייחר-אף יהוה בעוזא, ויכהו שם האלוהים על-השל; וימת שם, עם ארון האלוהים.
7 ויאמר חושיי, אל-אבשלום: לא-טובה העצה אשר-יעץ אחיתופל, בפעם הזאת.
7 וישלח דויד אל-תמר, הביתה לאמור: לכי נא, בית אמנון אחיך, ועשי-לו, הבריה.
7 וילכוד דויד, את מצודת ציון--היא, עיר דויד.
7 לאהבה, את-שונאיך, ולשנוא, את-אוהביך: כי הגדת היום, כי אין לך שרים ועבדים--כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים, כי-אז ישר בעיניך.
7 בצר-לי אקרא יהוה, ואל-אלוהיי אקרא; {ס} וישמע מהיכלו קולי, ושוועתי באוזניו. {ר}
7 ויבואו הבית, והוא-שוכב על-מיטתו בחדר משכבו, ויכוהו וימיתוהו, ויסירו את-ראשו; ויקחו, את-ראשו, וילכו דרך הערבה, כל-הלילה.
7 ולשאול פילגש, ושמה רצפה בת-איה; ויאמר, אל-אבנר, מדוע באת, אל-פילגש אבי.
7 ויחמול המלך, על-מפיבושת בן-יהונתן בן-שאול; על-שבועת יהוה, אשר בינותם--בין דויד, ובין יהונתן בן-שאול.
7 וכה-אמר שמעי, בקללו; צא צא איש הדמים, ואיש הבלייעל.
7 ועתה תחזקנה ידיכם, והיו לבני-חיל--כי-מת, אדוניכם שאול; וגם-אותי, משחו בית-יהודה למלך--עליהם. {פ}
7 והנה קמה כל-המשפחה על-שפחתך, ויאמרו תני את-מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו אשר הרג, ונשמידה, גם את-היורש; וכיבו, את-גחלתי אשר נשארה, לבלתי שים-לאישי שם ושארית, על-פני האדמה. {פ}
7 וייפן אחריו, ויראני; ויקרא אליי, ואומר הנני.
7 וייצאו אחריו אנשי יואב, והכרתי והפלתי וכל-הגיבורים; וייצאו, מירושלים, לרדוף, אחרי שבע בן-בכרי.
7 ויאמר לו דויד אל-תירא, כי עשה אעשה עימך חסד בעבור יהונתן אביך, והשיבותי לך, את-כל-שדה שאול אביך; ואתה, תאכל לחם על-שולחני--תמיד.
7 וייקח דויד, את שלטי הזהב, אשר היו, אל עבדי הדדעזר; ויביאם, ירושלים.
8 וייחר לדויד, על אשר פרץ יהוה פרץ בעוזא; ויקרא למקום ההוא, פרץ עוזא, עד, היום הזה.
8 וייצאו בני עמון, ויערכו מלחמה פתח השער; וארם צובה ורחוב ואיש-טוב ומעכה, לבדם בשדה.
8 ויאמר המלך אל-האישה, לכי לביתך; ואני, אצווה עלייך.
8 וייקח המלך את-שני בני רצפה בת-איה, אשר ילדה לשאול, את-ארמוני, ואת-מפיבושת; ואת-חמשת, בני מיכל בת-שאול, אשר ילדה לעדריאל בן-ברזלי, המחולתי.
8 ותהי-שם המלחמה נפוצת, על-פני כל-הארץ; וירב היער לאכול בעם, מאשר אכלה החרב ביום ההוא.
8 וישתחו, ויאמר מה עבדך: כי פנית, אל-הכלב המת אשר כמוני.
8 ואתנה לך את-בית אדוניך, ואת-נשי אדוניך בחיקך, ואתנה לך, את-בית ישראל ויהודה; ואם-מעט--ואוסיפה לך, כהנה וכהנה.
8 ועתה כה-תאמר לעבדי לדויד, כה אמר יהוה צבאות, אני לקחתיך מן-הנווה, מאחר הצאן--להיות נגיד, על-עמי על-ישראל.
8 כי-נדר נדר עבדך, בשבתי בגשור בארם לאמור: אם-ישוב ישיבני יהוה ירושלים, ועבדתי את-יהוה.
8 השיב עליך יהוה כול דמי בית-שאול, אשר מלכת תחתיו, וייתן יהוה את-המלוכה, ביד אבשלום בנך; והנך, ברעתך, כי איש דמים, אתה.
8 ומבטח ומברותיי, ערי הדדעזר: לקח המלך דויד, נחושת--הרבה מאוד. {ס}
8 ויאמר דויד לאורייה, רד לביתך ורחץ רגליך; וייצא אורייה מבית המלך, ותצא אחריו משאת המלך.
8 ויאמר חושיי, אתה ידעת את-אביך ואת-אנשיו כי גיבורים המה ומרי נפש המה, כדוב שכול, בשדה; ואביך איש מלחמה, ולא ילין את-העם.
8 אלה שמות הגיבורים, אשר לדויד: יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי, הוא עדינו העצני--על-שמונה מאות חלל, בפעם אחת. {ס}
8 וישוטו, בכל-הארץ; ויבואו מקצה תשעה חודשים, ועשרים יום--ירושלים.
8 ויביאו את-ראש איש-בושת אל-דויד, חברון, ויאמרו אל-המלך, הנה-ראש איש-בושת בן-שאול אויבך אשר ביקש את-נפשך; וייתן יהוה לאדוני המלך נקמות, היום הזה, משאול, ומזרעו.
8 הם, עם-האבן הגדולה אשר בגבעון, ועמשא, בא לפניהם; ויואב חגור מידו לבושו, ועליו חגור חרב מצומדת על-מותניו בתערה, והוא יצא, ותיפול. {ס}
8 ויאמר לי, מי-אתה; ואומר אליו, עמלקי אנוכי.
8 ותלך תמר, בית אמנון אחיה--והוא שוכב; ותיקח את-הבצק ותלש ותלבב לעיניו, ותבשל את-הלביבות.
8 ויאמר דויד ביום ההוא, כל-מכה יבוסי וייגע בצינור, ואת-הפיסחים ואת-העיוורים, שנואי נפש דויד; על-כן, יאמרו, עיוור ופיסח, לא יבוא אל-הבית.
8 ואבנר בן-נר, שר-צבא אשר לשאול--לקח, את-איש בושת בן-שאול, ויעבירהו, מחניים.
8 וייחר לאבנר מאוד על-דברי איש-בושת, ויאמר הראש כלב אנוכי אשר ליהודה, היום אעשה-חסד עם-בית שאול אביך אל-אחיו ואל-מריעיהו, ולא המציתיך ביד-דויד; ותפקוד עליי עוון האישה, היום. {ס}
8 ויתגעש ותרעש הארץ, {ס} מוסדות השמיים ירגזו; ויתגעשו, כי-חרה לו. {ר}
8 ועתה קום צא, ודבר על-לב עבדיך: {ס} כי ביהוה נשבעתי כי-אינך יוצא, אם-ילין איש איתך הלילה, ורעה לך זאת מכל-הרעה אשר-באה עליך, מנעוריך עד-עתה. {ס}
9 עלה עשן באפו, ואש מפיו תאכל; {ס} גחלים, בערו ממנו. {ר}
9 ויאמר יואב לעמשא, השלום אתה אחי; ותאחז יד-ימין יואב, בזקן עמשא--לנשוק-לו.
9 וייקרא, אבשלום, לפני, עבדי דויד; ואבשלום רוכב על-הפרד, ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמיים ובין הארץ, והפרד אשר-תחתיו, עבר.
9 וייתנם ביד הגבעונים, ויוקיעום בהר לפני יהוה, וייפלו שבעתם, יחד; והמה הומתו בימי קציר, בראשונים, בתחילת, קציר שעורים.
9 הנה עתה הוא-נחבא באחת הפחתים, או באחד המקומות; והיה, כנפול בהם בתחילה, ושמע השומע ואמר, הייתה מגפה בעם אשר אחרי אבשלום.
9 כה-יעשה אלוהים לאבנר, וכה יוסיף לו: כי, כאשר נשבע יהוה לדויד--כי-כן, אעשה-לו.
9 ויאמר אבישי בן-צרויה, אל-המלך, למה יקלל הכלב המת הזה, את-אדוני המלך; אעברה-נא, ואסירה את-ראשו. {ס}
9 ויקרא המלך, אל-ציבא נער שאול--ויאמר אליו: כול אשר היה לשאול ולכל-ביתו, נתתי לבן-אדוניך.
9 ויירא דויד את-יהוה, ביום ההוא; ויאמר, איך יבוא אליי ארון יהוה.
9 מדוע בזית את-דבר יהוה, לעשות הרע בעיניי, את אורייה החיתי הכית בחרב, ואת-אשתו לקחת לך לאישה; ואותו הרגת, בחרב בני עמון.
9 ויאמר-לו המלך, לך בשלום; ויקם, וילך חברונה. {פ}
9 וייתן יואב את-מספר מפקד-העם, אל-המלך; ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש-חיל, שולף חרב, ואיש יהודה, חמש-מאות אלף איש.
9 ואחריו אלעזר בן-דודו, בן-אחוחי; בשלושה הגיבורים עם-דויד, בחרפם בפלשתים נאספו-שם למלחמה, ויעלו, איש ישראל.
9 וימליכהו, אל-הגלעד, ואל-האשורי, ואל-יזרעאל; ועל-אפריים, ועל-בנימין, ועל-ישראל, כולו. {פ}
9 ויאמר אליי, עמוד-נא עליי ומותתני--כי אחזני, השבץ: כי-כל-עוד נפשי, בי.
9 ותאמר האישה התקועית, אל-המלך, עליי אדוני המלך העוון, ועל-בית אבי; והמלך וכיסאו, נקי. {ס}
9 וישמע, תועי מלך חמת: כי הכה דויד, את כל-חיל הדדעזר.
9 ויקם המלך, ויישב בשער; ולכל-העם הגידו לאמור, הנה המלך יושב בשער, ויבוא כל-העם לפני המלך, וישראל נס איש לאוהליו. {ס}
9 ואהיה עימך, בכל אשר הלכת, ואכריתה את-כל-אויביך, מפניך; ועשיתי לך שם גדול, כשם הגדולים אשר בארץ.
9 וישכב אורייה, פתח בית המלך, את, כל-עבדי אדוניו; ולא ירד, אל-ביתו.
9 וירא יואב, כי-הייתה אליו פני המלחמה, מפנים, ומאחור; ויבחר, מכול בחורי ישראל, ויערוך, לקראת ארם.
9 ויען דויד את-רכב ואת-בענה אחיו, בני רימון הבארותי--ויאמר להם: חי-יהוה, אשר-פדה את-נפשי מכל-צרה.
9 ותיקח את-המשרת ותיצוק לפניו, וימאן לאכול; ויאמר אמנון, הוציאו כל-איש מעליי, וייצאו כל-איש, מעליו.
9 ויישב דויד במצודה, ויקרא-לה עיר דויד; וייבן דויד סביב, מן-המילוא וביתה.
10 ותיקח רצפה בת-איה את-השק ותטהו לה אל-הצור, מתחילת קציר, עד ניתך-מים עליהם, מן-השמיים; ולא-נתנה עוף השמיים לנוח עליהם, יומם, ואת-חית השדה, לילה.
10 ויאמר המלך, מה-לי ולכם בני צרויה; כה יקלל, כי יהוה אמר לו קלל את-דויד, ומי יאמר, מדוע עשית כן. {ס}
10 והוא גם-בן-חיל, אשר ליבו כלב האריה--הימס יימס: כי-יודע כל-ישראל כי-גיבור אביך, ובני-חיל אשר איתו.
10 וירא איש אחד, ויגד ליואב; ויאמר, הנה ראיתי את-אבשלום, תלוי, באלה.
10 ויהי כל-העם נדון, בכל-שבטי ישראל לאמור: המלך הצילנו מכף אויבינו, והוא מילטנו מכף פלשתים, ועתה ברח מן-הארץ, מעל אבשלום.
10 ועמשא לא-נשמר בחרב אשר ביד-יואב, ויכהו בה אל-החומש וישפוך מעיו ארצה ולא-שנה לו--וימות; ויואב, ואבישי אחיו, רדף, אחרי שבע בן-בכרי.
10 ויט שמיים, ויירד; {ס} וערפל, תחת רגליו. {ר}
10 הוא קם ויך בפלשתים עד כי-יגעה ידו, ותדבק ידו אל-החרב, ויעש יהוה תשועה גדולה, ביום ההוא; והעם ישובו אחריו, אך-לפשט. {ס}
10 ויך לב-דויד אותו, אחרי-כן ספר את-העם; {פ} ויאמר דויד אל-יהוה, חטאתי מאוד אשר עשיתי, ועתה יהוה העבר-נא את-עוון עבדך, כי נסכלתי מאוד.
10 וישלח אבשלום מרגלים, בכל-שבטי ישראל לאמור: כשומעכם, את-קול השופר, ואמרתם, מלך אבשלום בחברון.
10 ויאמר, המלך: המדבר אלייך והבאתו אליי, ולא-יוסיף עוד לגעת בך.
10 ויאמר אמנון אל-תמר, הביאי הבריה החדר, ואברה, מידך; ותיקח תמר, את-הלביבות אשר עשתה, ותבא לאמנון אחיה, החדרה.
10 ועתה, לא-תסור חרב מביתך--עד-עולם: עקב, כי בזיתני, ותיקח את-אשת אורייה החיתי, להיות לך לאישה. {ס}
10 ויגידו לדויד לאמור, לא-ירד אורייה אל-ביתו; ויאמר דויד אל-אורייה, הלוא מדרך אתה בא--מדוע, לא-ירדת אל-ביתך.
10 ואת, יתר העם, נתן, ביד אבשי אחיו; ויערוך, לקראת בני עמון.
10 ועבדת לו את-האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת, והיה לבן-אדוניך לחם ואכלו, ומפיבושת בן-אדוניך, יאכל תמיד לחם על-שולחני; ולציבא, חמישה עשר בנים--ועשרים עבדים.
10 וישלח תועי את-יורם-בנו אל-המלך-דויד לשאול-לו לשלום ולברכו, על אשר נלחם בהדדעזר ויכהו--כי-איש מלחמות תועי, היה הדדעזר; ובידו, היו כלי-כסף וכלי-זהב--וכלי נחושת.
10 ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו, ושכן תחתיו, ולא ירגז, עוד; ולא-יוסיפו בני-עוולה לענותו, כאשר בראשונה.
10 ולא-אבה דויד, להסיר אליו את-ארון יהוה--על-עיר דויד; ויטהו דויד, בית עובד-אדום הגיתי.
10 וילך דויד, הלוך וגדול; ויהוה אלוהי צבאות, עימו. {פ}
10 כי המגיד לי לאמור הנה-מת שאול, והוא-היה כמבשר בעיניו, ואוחזה בו, ואהרגהו בציקלג--אשר לתיתי-לו, בשורה.
10 להעביר הממלכה, מבית שאול; ולהקים את-כיסא דויד, על-ישראל ועל-יהודה--מדן, ועד-באר שבע.
10 בן-ארבעים שנה איש-בושת בן-שאול, במולכו על-ישראל, ושתיים שנים, מלך; אך בית יהודה, היו אחרי דויד.
10 ואעמוד עליו, ואמותתהו--כי ידעתי, כי לא יחיה אחרי נפלו; ואקח הנזר אשר על-ראשו, ואצעדה אשר על-זרועו, ואביאם אל-אדוני, הנה.
11 כי יעצתי, היאסוף ייאסף עליך כל-ישראל מדן ועד-באר שבע, כחול אשר-על-הים, לרוב; ופניך הולכים, בקרב.
11 ויקם דויד, בבוקר; {פ} ודבר-יהוה, היה אל-גד הנביא, חוזה דויד, לאמור.
11 ויהי מספר הימים, אשר היה דויד מלך בחברון על-בית יהודה--שבע שנים, ושישה חודשים. {ס}
11 ותאמר יזכור-נא המלך את-יהוה אלוהיך, מהרבת גואל הדם לשחת, ולא ישמידו, את-בני; ויאמר, חי-יהוה, אם-ייפול משערת בנך, ארצה.
11 ואיש עמד עליו, מנערי יואב; ויאמר, מי אשר חפץ ביואב ומי אשר-לדויד--אחרי יואב.
11 ויאמר אורייה אל-דויד, הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על-פני השדה חונים, ואני אבוא אל-ביתי לאכול ולשתות, ולשכב עם-אשתי; חייך וחי נפשך, אם-אעשה את-הדבר הזה.
11 ויאמר ציבא, אל-המלך, ככול אשר יצווה אדוני המלך את-עבדו, כן יעשה עבדך; ומפיבושת, אוכל על-שולחני, כאחד, מבני המלך.
11 ואבשלום אשר משחנו עלינו, מת במלחמה; ועתה, למה אתם מחרישים--להשיב את-המלך. {ס}
11 ולמן-היום, אשר ציוויתי שופטים על-עמי ישראל, והניחותי לך, מכל-אויביך; והגיד לך יהוה, כי-בית יעשה-לך יהוה.
11 ויאמר דויד אל-אבישי ואל-כל-עבדיו, הנה בני אשר-יצא ממעיי מבקש את-נפשי; ואף כי-עתה בן-הימיני, הניחו לו ויקלל--כי אמר-לו, יהוה.
11 ויאמר יואב, לאיש המגיד לו, והנה ראית, ומדוע לא-הכיתו שם ארצה; ועליי, לתת לך עשרה כסף, וחגורה, אחת.
11 וירכב על-כרוב, ויעוף; {ס} ויירא, על-כנפי-רוח. {ר}
11 ואחריו שמה בן-אגא, הררי; וייאספו פלשתים לחיה, ותהי-שם חלקת השדה מלאה עדשים, והעם נס, מפני פלשתים.
11 ואת-אבשלום, הלכו מאתיים איש מירושלים, קרואים, והולכים לתומם; ולא ידעו, כל-דבר.
11 ותגש אליו, לאכול; ויחזק-בה ויאמר לה, בואי שכבי עימי אחותי.
11 ולא-יכול עוד, להשיב את-אבנר דבר, מיראתו, אותו. {ס}
11 ויאמר, אם-תחזק ארם ממני--והיית לי, לישועה; ואם-בני עמון יחזקו ממך, והלכתי להושיע לך.
11 אף כי-אנשים רשעים, הרגו את-איש-צדיק בביתו--על-משכבו; ועתה, הלוא אבקש את-דמו מידכם, וביערתי אתכם, מן-הארץ.
11 גם-אותם, הקדיש המלך דויד ליהוה, עם-הכסף והזהב אשר הקדיש, מכל-הגויים אשר כיבש.
11 ויישב ארון יהוה בית עובד אדום, הגיתי--שלושה חודשים; ויברך יהוה את-עובד אדום, ואת-כל-ביתו.
11 וישלח חירם מלך-צור מלאכים, אל-דויד, ועצי ארזים, וחרשי עץ וחרשי אבן קיר; ויבנו-בית, לדויד.
11 כה אמר יהוה, הנני מקים עליך רעה מביתך, ולקחתי את-נשיך לעיניך, ונתתי לריעך; ושכב עם-נשיך, לעיני השמש הזאת.
11 ויוגד, לדויד, את אשר-עשתה רצפה בת-איה, פילגש שאול.
11 ויחזק דויד בבגדיו, ויקרעם; וגם כל-האנשים, אשר איתו.
12 ויאמר האיש, אל-יואב, ולו אנוכי שוקל על-כפיי אלף כסף, לא-אשלח ידי אל-בן-המלך: כי באוזנינו ציווה המלך, אותך ואת-אבישי ואת-איתיי לאמור, שמרו-מי, בנער באבשלום.
12 ויאמר דויד אל-אורייה, שב בזה גם-היום--ומחר אשלחך; ויישב אורייה בירושלים ביום ההוא, וממוחרת.
12 חזק ונתחזק בעד-עמנו, ובעד ערי אלוהינו; ויהוה, יעשה הטוב בעיניו.
12 וילך דויד, וייקח את-עצמות שאול ואת-עצמות יהונתן בנו, מאת, בעלי יבש גלעד--אשר גנבו אותם מרחוב בית-שן, אשר תלאום שמה פלשתים, ביום הכות פלשתים את-שאול, בגלבוע.
12 ולמפיבושת בן-קטן, ושמו מיכא; וכול מושב בית-ציבא, עבדים למפיבושת.
12 מארם וממואב ומבני עמון, ומפלשתים ומעמלק, ומשלל הדדעזר בן-רחוב, מלך צובה.
12 ובאנו אליו, באחד המקומות אשר נמצא שם, ונחנו עליו, כאשר ייפול הטל על-האדמה; ולא-נותר בו ובכל-האנשים אשר-איתו, גם-אחד.
12 ויידע דויד, כי-הכינו יהוה למלך על-ישראל; וכי נישא ממלכתו, בעבור עמו ישראל. {ס}
12 וישלח אבשלום את-אחיתופל הגילוני יועץ דויד, מעירו מגילה, בזובחו, את-הזבחים; ויהי הקשר אמיץ, והעם הולך ורב את-אבשלום.
12 וייצא אבנר בן-נר, ועבדי איש-בושת בן-שאול, ממחניים, גבעונה.
12 כי ימלאו ימיך, ושכבת את-אבותיך, והקימותי את-זרעך אחריך, אשר ייצא ממעיך; והכינותי, את-ממלכתו.
12 ויצו דויד את-הנערים ויהרגום, ויקצצו את-ידיהם ואת-רגליהם, ויתלו על-הבריכה, בחברון; ואת ראש איש-בושת לקחו, ויקברו בקבר-אבנר בחברון. {פ}
12 ועמשא מתגולל בדם, בתוך המסילה; וירא האיש כי-עמד כל-העם, ויסב את-עמשא מן-המסילה השדה וישלך עליו בגד, כאשר ראה, כל-הבא עליו ועמד.
12 ותאמר, האישה, תדבר-נא שפחתך אל-אדוני המלך, דבר; ויאמר, דברי. {ס}
12 הלוך ודיברת אל-דויד, כה אמר יהוה--שלוש, אנוכי נוטל עליך: בחר-לך אחת-מהם, ואעשה-לך.
12 והמלך דויד, שלח אל-צדוק ואל-אביתר הכוהנים לאמור, דברו אל-זקני יהודה לאמור, למה תהיו אחרונים להשיב את-המלך אל-ביתו; ודבר, כל-ישראל, בא אל-המלך, אל-ביתו.
12 אוליי יראה יהוה, בעיני; והשיב יהוה לי טובה, תחת קללתו היום הזה.
12 ויוגד, למלך דויד לאמור, בירך יהוה את-בית עובד אדום ואת-כל-אשר-לו, בעבור, ארון האלוהים; וילך דויד, ויעל את-ארון האלוהים מבית עובד אדום עיר דויד--בשמחה.
12 ותאמר לו, אל-אחי אל-תענני--כי לא-ייעשה כן, בישראל: אל-תעשה, את-הנבלה הזאת.
12 וישלח אבנר מלאכים אל-דויד תחתיו לאמור, למי-ארץ: לאמור, כורתה בריתך איתי, והנה ידי עימך, להסב אליך את-כל-ישראל.
12 וישת חושך סביבותיו, סוכות; {ס} חשרת-מים, עבי שחקים. {ר}
12 ויתייצב בתוך-החלקה ויצילהא, ויך את-פלשתים; ויעש יהוה, תשועה גדולה. {ס}
12 כי אתה, עשית בסתר; ואני, אעשה את-הדבר הזה, נגד כל-ישראל, ונגד השמש. {ס}
12 ויספדו, ויבכו, ויצומו, עד-הערב: על-שאול ועל-יהונתן בנו, ועל-עם יהוה ועל-בית ישראל--כי נפלו, בחרב. {פ}
13 ואם-אל-עיר, ייאסף--והשיאו כל-ישראל אל-העיר ההיא, חבלים; וסחבנו אותו עד-הנחל, עד אשר-לא-נמצא שם גם-צרור. {פ}
13 וייקח דויד עוד פילגשים ונשים, מירושלים, אחרי, בואו מחברון; וייוולדו עוד לדויד, בנים ובנות.
13 ויעל משם את-עצמות שאול, ואת-עצמות יהונתן בנו; ויאספו, את-עצמות המוקעים.
13 ויהי, כי צעדו נושאי ארון-יהוה--שישה צעדים: ויזבח שור, ומריא.
13 ויבוא-גד אל-דויד, ויגד-לו; ויאמר לו התבוא לך שבע שנים רעב בארצך אם-שלושה חודשים נוסך לפני-צריך והוא רודפך, ואם-היות שלושת ימים דבר בארצך--עתה דע וראה, מה-אשיב שולחי דבר. {ס}
13 מנוגה, נגדו; בערו, גחלי-אש. {ס}
13 ויאמר דויד, אל-הנער המגיד לו, אי מזה, אתה; ויאמר, בן-איש גר עמלקי אנוכי.
13 ויבוא, המגיד, אל-דויד, לאמור: היה לב-איש ישראל, אחרי אבשלום.
13 ויואב בן-צרויה ועבדי דויד, יצאו, ויפגשום על-בריכת גבעון, יחדיו; ויישבו אלה על-הבריכה, מזה, ואלה על-הבריכה, מזה.
13 כאשר הוגה, מן-המסילה--עבר כל-איש, אחרי יואב, לרדוף, אחרי שבע בן-בכרי.
13 ותאמר, האישה, ולמה חשבת כזאת, על-עם אלוהים; ומידבר המלך הדבר הזה, כאשם, לבלתי השיב המלך, את-נידחו.
13 אחיי אתם, עצמי ובשרי אתם; ולמה תהיו אחרונים, להשיב את-המלך.
13 ואני, אנה אוליך את-חרפתי, ואתה תהיה כאחד הנבלים, בישראל; ועתה דבר-נא אל-המלך, כי לא ימנעני ממך.
13 וילך דויד ואנשיו, בדרך; {ס} ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו, הלוך ויקלל, ויסקל באבנים לעומתו, ועיפר בעפר. {פ}
13 ויאמר טוב--אני, אכרות איתך ברית: אך דבר אחד אנוכי שואל מאיתך לאמור, לא-תראה את-פניי--כי אם-לפני הביאך את מיכל בת-שאול, בבואך לראות את-פניי. {ס}
13 ויאמר דויד אל-נתן, חטאתי ליהוה; {ס} ויאמר נתן אל-דויד, גם-יהוה העביר חטאתך--לא תמות.
13 או-עשיתי בנפשי שקר, וכל-דבר לא-ייכחד מן-המלך; ואתה, תתייצב מנגד.
13 ויקרא-לו דויד, ויאכל לפניו וישת--וישכרהו; וייצא בערב, לשכב במשכבו עם-עבדי אדוניו, ואל-ביתו, לא ירד.
13 וייגש יואב, והעם אשר עימו, למלחמה, בארם; וינוסו, מפניו.
13 ומפיבושת, יושב בירושלים, כי על-שולחן המלך תמיד, הוא אוכל; והוא פיסח, שתי רגליו. {פ}
13 ויעש דויד, שם, בשובו, מהכותו את-ארם בגיא-מלח--שמונה עשר, אלף.
13 ויירדו שלושה מהשלושים ראש, ויבואו אל-קציר אל-דויד--אל-מערת, עדולם; וחית פלשתים, חונה בעמק רפאים.
13 הוא יבנה-בית, לשמי; וכוננתי את-כיסא ממלכתו, עד-עולם.
14 ויאמר דויד אל-גד, צר-לי מאוד; ניפלה-נא ביד-יהוה כי-רבים רחמיו, וביד-אדם אל-אפולה.
14 ירעם מן-שמיים, יהוה; {ר} ועליון, ייתן קולו. {ס}
14 ויאמר אליו, דויד: איך, לא יראת, לשלוח ידך, לשחת את-משיח יהוה.
14 ויאמר אבנר, אל-יואב, יקומו נא הנערים, וישחקו לפנינו; ויאמר יואב, יקומו.
14 ויבוא המלך וכל-העם אשר-איתו, עייפים; ויינפש, שם.
14 וישלח דויד מלאכים, אל-איש-בושת בן-שאול לאמור: תנה את-אשתי, את-מיכל, אשר אירשתי לי, במאה עורלות פלשתים.
14 ויאמר אבשלום, וכל-איש ישראל, טובה עצת חושיי הארכי, מעצת אחיתופל; {ס} ויהוה ציווה, להפר את-עצת אחיתופל הטובה, לבעבור הביא יהוה אל-אבשלום, את-הרעה. {ס}
14 ואלה, שמות היילודים לו--בירושלים: שמוע ושובב, ונתן ושלמה.
14 ודויד מכרכר בכל-עוז, לפני יהוה; ודויד, חגור איפוד בד.
14 אני אהיה-לו לאב, והוא יהיה-לי לבן--אשר, בהעוותו, והוכחתיו בשבט אנשים, ובנגעי בני אדם.
14 וישם באדום נציבים, בכל-אדום שם נציבים, ויהי כל-אדום, עבדים לדויד; ויושע יהוה את-דויד, בכול אשר הלך.
14 ובני עמון ראו, כי-נס ארם, וינוסו מפני אבישי, ויבואו העיר; וישב יואב, מעל בני עמון, ויבוא, ירושלים.
14 ויהי בבוקר, ויכתוב דויד ספר אל-יואב; וישלח, ביד אורייה.
14 ויאמר יואב, לא-כן אוחילה לפניך; וייקח שלושה שבטים בכפו, ויתקעם בלב אבשלום--עודנו חי, בלב האלה.
14 אפס, כי-ניאץ ניאצת את-אויבי יהוה, בדבר, הזה; גם, הבן היילוד לך--מות ימות.
14 ולא אבה, לשמוע בקולה; ויחזק ממנה ויענהא, וישכב אותה.
14 ולעמשא, תאמרו, הלוא עצמי ובשרי, אתה; כה יעשה-לי אלוהים, וכה יוסיף, אם-לא שר-צבא תהיה לפניי כל-הימים, תחת יואב.
14 כי-מות נמות--וכמים הניגרים ארצה, אשר לא ייאספו; ולא-יישא אלוהים, נפש, וחשב מחשבות, לבלתי יידח ממנו נידח.
14 ויעבור בכל-שבטי ישראל, אבילה ובית מעכה--וכל-הברים; {ס} וייקהלו, ויבואו אף-אחריו.
14 ויאמר דויד לכל-עבדיו אשר-איתו בירושלים, קומו ונברחה--כי לא-תהיה-לנו פליטה, מפני אבשלום; מהרו ללכת, פן-ימהר והשיגנו והדיח עלינו את-הרעה, והכה העיר, לפי-חרב.
14 ויקברו את-עצמות-שאול ויהונתן-בנו בארץ בנימין בצלע, בקבר קיש אביו, ויעשו, כול אשר-ציווה המלך; וייעתר אלוהים לארץ, אחרי-כן. {פ}
14 ודויד, אז במצודה; ומצב פלשתים, אז בית לחם.
15 ויט את-לבב כל-איש-יהודה, כאיש אחד; וישלחו, אל-המלך, שוב אתה, וכל-עבדיך.
15 וימלוך דויד, על-כל-ישראל; ויהי דויד, עושה משפט וצדקה--לכל-עמו.
15 ויאמר חושיי, אל-צדוק ואל-אביתר הכוהנים, כזאת וכזאת יעץ אחיתופל את-אבשלום, ואת זקני ישראל; וכזאת וכזאת, יעצתי אני.
15 ותהי-עוד מלחמה לפלשתים, את-ישראל; ויירד דויד ועבדיו עימו, ויילחמו את-פלשתים--ויעף דויד.
15 וחסדי, לא-יסור ממנו, כאשר הסירותי מעם שאול, אשר הסירותי מלפניך.
15 ויבואו ויצורו עליו, באבילה בית המעכה, וישפכו סוללה אל-העיר, ותעמוד בחיל; וכל-העם אשר את-יואב, משחיתים להפיל החומה.
15 ויתאווה דויד, ויאמר: מי ישקני מים, מבור בית-לחם אשר בשער. {ס}
15 ויבחר ואלישוע, ונפג ויפיע.
15 וירא ארם, כי ניגף לפני ישראל; וייאספו, יחד.
15 ועתה אשר-באתי לדבר אל-המלך אדוני, את-הדבר הזה--כי ייראוני, העם; ותאמר שפחתך אדברה-נא אל-המלך, אוליי יעשה המלך את-דבר אמתו.
15 ודויד וכל-בית ישראל, מעלים את-ארון יהוה, בתרועה, ובקול שופר.
15 ויקומו, ויעברו במספר--שנים עשר לבנימין, ולאיש בושת בן-שאול, ושנים עשר, מעבדי דויד.
15 ויאמרו עבדי-המלך, אל-המלך: ככול אשר-יבחר אדוני המלך, הנה עבדיך.
15 וישנאהא אמנון, שנאה גדולה מאוד--כי גדולה השנאה אשר שנאה, מאהבה אשר אהבה; ויאמר-לה אמנון, קומי לכי.
15 ויכתוב בספר, לאמור: הבו את-אורייה, אל-מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו, וניכה ומת. {ס}
15 וישלח חיצים, ויפיצם; ברק, ויהום. {ר}
15 וייתן יהוה דבר בישראל, מהבוקר ועד-עת מועד; וימת מן-העם, מדן ועד-באר שבע, שבעים אלף, איש.
15 וילך נתן, אל-ביתו; וייגוף יהוה, את-הילד אשר ילדה אשת-אורייה לדויד--וייאנש.
15 ואבשלום, וכל-העם איש ישראל, באו, ירושלים; ואחיתופל, איתו.
15 וישלח איש בושת, וייקחהא מעם איש--מעם, פלטיאל בן-ליש.
15 ויקרא דויד, לאחד מהנערים, ויאמר, גש פגע-בו; ויכהו, וימות.
15 ויסובו עשרה נערים, נושאי כלי יואב; ויכו את-אבשלום, וימיתוהו.
16 ויבקש דויד את-האלוהים, בעד הנער; ויצם דויד צום, ובא ולן ושכב ארצה.
16 ותאמר לו, אל-אודות הרעה הגדולה הזאת, מאחרת אשר-עשית עימי, לשלחני; ולא אבה, לשמוע לה.
16 ואלישמע ואלידע, ואליפלט. {פ}
16 וישלח ידו המלאך ירושלים, לשחתה, ויינחם יהוה אל-הרעה, ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך; ומלאך יהוה היה, עם-גורן הארוונה היבוסי. {ס}
16 ויתקע יואב, בשופר, וישב העם, מרדוף אחרי ישראל: כי-חשך יואב, את-העם.
16 וייצא המלך וכל-ביתו, ברגליו; ויעזוב המלך, את עשר נשים פילגשים--לשמור הבית.
16 ויהי, כאשר-בא חושיי הארכי ריעה דויד--אל-אבשלום; ויאמר חושיי אל-אבשלום, יחי המלך יחי המלך.
16 ועתה שלחו מהרה והגידו לדויד לאמור, אל-תלן הלילה בערבות המדבר, וגם, עבור תעבור--פן יבולע למלך, ולכל-העם אשר איתו.
16 והיה ארון יהוה, בא עיר דויד; ומיכל בת-שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את-המלך דויד מפזז ומכרכר לפני יהוה, ותיבז לו, בליבה.
16 וישב המלך, ויבוא עד-הירדן; ויהודה בא הגלגלה, ללכת לקראת המלך, להעביר את-המלך, את-הירדן.
16 ויחזיקו איש בראש ריעהו, וחרבו בצד ריעהו, וייפלו, יחדיו; ויקרא למקום ההוא, חלקת הצורים אשר בגבעון.
16 ויואב בן-צרויה, על-הצבא; ויהושפט בן-אחילוד, מזכיר.
16 כי ישמע המלך, להציל את-אמתו מכף האיש, להשמיד אותי ואת-בני יחד, מנחלת אלוהים.
16 וישבי בנוב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת, והוא, חגור חדשה; ויאמר, להכות את-דויד.
16 וישלח הדדעזר, ויוצא את-ארם אשר מעבר הנהר, ויבואו, חילם; ושובך שר-צבא הדדעזר, לפניהם. {ס}
16 וייראו אפיקי ים, ייגלו מוסדות תבל; {ס} בגערת יהוה, מנשמת רוח אפו. {ר}
16 ונאמן ביתך וממלכתך עד-עולם, לפניך: כיסאך, יהיה נכון עד-עולם.
16 ויהי, בשמור יואב אל-העיר; וייתן, את-אורייה, אל-המקום אשר ידע, כי אנשי-חיל שם.
16 ותקרא אישה חכמה, מן-העיר; שמעו שמעו, אמרו-נא אל-יואב, קרב עד-הנה, ואדברה אליך.
16 ויאמר אליו דויד, דמך על-ראשך: כי פיך, ענה בך לאמור, אנוכי מותתי, את-משיח יהוה. {פ}
16 ויבקעו שלושת הגיבורים במחנה פלשתים, וישאבו-מים מבור בית-לחם אשר בשער, וישאו, ויביאו אל-דויד; ולא אבה לשתותם, ויסך אותם ליהוה.
16 וילך איתה אישה, הלוך ובכה אחריה--עד-בחורים; ויאמר אליו אבנר לך שוב, וישוב.
17 ויקרב אליה, ותאמר האישה האתה יואב ויאמר אני; ותאמר לו, שמע דברי אמתך, ויאמר, שומע אנוכי.
17 וימהר, שמעי בן-גרא בן-הימיני, אשר, מבחורים; ויירד עם-איש יהודה, לקראת המלך דויד.
17 ויביאו את-ארון יהוה, ויציגו אותו במקומו, בתוך האוהל, אשר נטה-לו דויד; ויעל דויד עולות לפני יהוה, ושלמים.
17 ויאמר חלילה לי יהוה מעשותי זאת, הדם האנשים ההולכים בנפשותם, ולא אבה, לשתותם; אלה עשו, שלושת הגיבורים. {ס}
17 ויהונתן ואחימעץ עומדים בעין-רוגל, והלכה השפחה והגידה להם, והם ילכו, והגידו למלך דויד: כי לא יוכלו להיראות, לבוא העירה.
17 ודבר-אבנר היה, עם-זקני ישראל לאמור: גם-תמול, גם-שלשום, הייתם מבקשים את-דויד למלך, עליכם.
17 וייצאו אנשי העיר, ויילחמו את-יואב, וייפול מן-העם, מעבדי דויד; וימת, גם אורייה החיתי.
17 ותהי המלחמה קשה עד-מאוד, ביום ההוא; ויינגף אבנר ואנשי ישראל, לפני עבדי דויד.
17 ככול הדברים האלה, וככול החיזיון הזה--כן דיבר נתן, אל-דויד. {פ}
17 ויקחו את-אבשלום, וישליכו אותו ביער אל-הפחת הגדול, ויציבו עליו גל-אבנים, גדול מאוד; וכל-ישראל--נסו, איש לאוהליו.
17 ויקומו זקני ביתו, עליו, להקימו, מן-הארץ; ולא אבה, ולא-ברא איתם לחם.
17 ויקונן דויד, את-הקינה הזאת, על-שאול, ועל-יהונתן בנו.
17 ויאמר דויד אל-יהוה בראותו את-המלאך המכה בעם, ויאמר הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, ואלה הצאן, מה עשו: תהי נא ידך בי, ובבית אבי. {פ}
17 ויאמר אבשלום אל-חושיי, זה חסדך את-ריעך; למה לא-הלכת, את-ריעך.
17 ויעזור-לו אבישי בן-צרויה, ויך את-הפלשתי וימיתהו; אז נשבעו אנשי-דויד לו לאמור, לא-תצא עוד איתנו למלחמה, ולא תכבה, את-נר ישראל. {פ}
17 וישמעו פלשתים, כי-משחו את-דויד למלך על-ישראל, ויעלו כל-פלשתים, לבקש את-דויד; וישמע דויד, ויירד אל-המצודה.
17 ותאמר, שפחתך, יהיה-נא דבר-אדוני המלך, למנוחה: כי כמלאך האלוהים, כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע, ויהוה אלוהיך, יהי עימך. {פ}
17 וצדוק בן-אחיטוב ואחימלך בן-אביתר, כוהנים; ושריה, סופר.
17 ויקרא, את-נערו משרתו, ויאמר, שלחו-נא את-זאת מעליי החוצה; ונעול הדלת, אחריה.
17 ויוגד לדויד, ויאסוף את-כל-ישראל ויעבור את-הירדן, ויבוא, חלאמה; ויערכו ארם לקראת דויד, ויילחמו עימו.
17 ישלח ממרום, ייקחני; {ס} ימשני, ממים רבים. {ר}
17 וייצא המלך וכל-העם, ברגליו; ויעמדו, בית המרחק.
18 ויהיו-שם, שלושה בני צרויה--יואב ואבישי, ועשהאל; ועשהאל קל ברגליו, כאחד הצביים אשר בשדה.
18 יצילני, מאויבי עז; {ס} משונאיי, כי אמצו ממני. {ר}
18 ויען המלך, ויאמר אל-האישה, אל-נא תכחדי ממני דבר, אשר אנוכי שואל אותך; ותאמר, האישה, ידבר-נא, אדוני המלך.
18 ויבוא המלך דויד, ויישב לפני יהוה; ויאמר, מי אנוכי אדוניי יהוה ומי ביתי--כי הביאותני, עד-הלום.
18 ופלשתים, באו; ויינטשו, בעמק רפאים.
18 ויאמר, ללמד בני-יהודה קשת, הנה כתובה, על-ספר הישר.
18 ויהי, אחרי-כן, ותהי-עוד המלחמה בגוב, עם-פלשתים; אז הכה, סיבכיי החושתי, את-סף, אשר בילידי הרפה. {ס}
18 ובניהו, בן-יהוידע, והכרתי, והפלתי; ובני דויד, כוהנים היו. {ס}
18 ויאמר חושיי, אל-אבשלום, לא, כי אשר בחר יהוה והעם הזה וכל-איש ישראל--לו אהיה, ואיתו אשב.
18 ואבישי אחי יואב בן-צרויה, הוא ראש השלושה, והוא עורר את-חניתו, על-שלוש מאות חלל; ולו-שם, בשלושה.
18 וינס ארם, מפני ישראל, ויהרוג דויד מארם שבע מאות רכב, וארבעים אלף פרשים; ואת שובך שר-צבאו הכה, וימת שם.
18 ויכל דויד, מהעלות העולה והשלמים; ויברך את-העם, בשם יהוה צבאות.
18 וישלח, יואב; ויגד לדויד, את-כל-דברי המלחמה.
18 וכל-עבדיו עוברים על-ידו, וכל-הכרתי וכל-הפלתי; וכל-הגיתים שש-מאות איש, אשר-באו ברגלו מגת, עוברים, על-פני המלך. {ס}
18 ועתה, עשו: כי יהוה, אמר אל-דויד לאמור, ביד דויד עבדי הושיע את-עמי ישראל מיד פלשתים, ומיד כל-אויביהם.
18 ויהי ביום השביעי, וימת הילד; וייראו עבדי דויד להגיד לו כי-מת הילד, כי אמרו הנה בהיות הילד חי דיברנו אליו ולא-שמע בקולנו, ואיך נאמר אליו מת הילד, ועשה רעה.
18 וירא אותם נער, ויגד לאבשלום; וילכו שניהם מהרה ויבואו אל-בית-איש בבחורים, ולו באר בחצרו--ויירדו שם.
18 ויבוא-גד אל-דויד, ביום ההוא; ויאמר לו, עלה הקם ליהוה מזבח, בגורן, ארוונה היבוסי.
18 ואבשלום לקח, ויצב-לו בחייו את-מצבת אשר בעמק-המלך--כי אמר אין-לי בן, בעבור הזכיר שמי; ויקרא למצבת, על-שמו, וייקרא לה יד אבשלום, עד היום הזה. {ס}
18 ועליה כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות-המלך הבתולות מעילים; ויוצא אותה משרתו החוץ, ונעל הדלת אחריה.
18 ותאמר, לאמור: דבר ידברו בראשונה לאמור, שאול ישאלו באביל וכן התמו.
18 ואלף איש עימו, מבנימין, וציבא נער בית שאול, וחמשת עשר בניו ועשרים עבדיו איתו; וצלחו הירדן, לפני המלך.
19 וירא דויד, כי עבדיו מתלחשים, ויבן דויד, כי מת הילד; ויאמר דויד אל-עבדיו המת הילד, ויאמרו מת.
19 וידבר גם-אבנר, באוזני בנימין; וילך גם-אבנר, לדבר באוזני דויד בחברון, את כל-אשר-טוב בעיני ישראל, ובעיני כל-בית בנימין.
19 ועברה העברה, לעביר את-בית המלך, ולעשות הטוב, בעיניו; ושמעי בן-גרא, נפל לפני המלך, בעוברו, בירדן.
19 ותיקח תמר אפר על-ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה; ותשם ידה על-ראשה, ותלך הלוך וזעקה.
19 ויחלק לכל-העם לכל-המון ישראל, למאיש ועד-אישה, לאיש חלת לחם אחת, ואשפר אחד ואשישה אחת; וילך כל-העם, איש לביתו.
19 ויצו את-המלאך, לאמור: ככלותך, את כל-דברי המלחמה--לדבר אל-המלך.
19 ויראו כל-המלכים עבדי הדדעזר, כי ניגפו לפני ישראל, וישלימו את-ישראל, ויעבדום; וייראו ארם, להושיע עוד את-בני עמון. {פ}
19 ויאמר המלך אל-איתיי הגיתי, למה תלך גם-אתה איתנו; שוב ושב עם-המלך כי-נוכרי אתה, וגם-גולה אתה למקומך.
19 והשנית, למי אני אעבוד--הלוא, לפני בנו: כאשר עבדתי לפני אביך, כן אהיה לפניך. {פ}
19 מן-השלושה הכי נכבד, ויהי להם לשר; ועד-השלושה, לא-בא. {ס}
19 אנוכי, שלומי אמוני ישראל; אתה מבקש, להמית עיר ואם בישראל--למה תבלע, נחלת יהוה. {פ}
19 ותהי-עוד המלחמה בגוב, עם-פלשתים; ויך אלחנן בן-יערי אורגים בית הלחמי, את גולית הגיתי, ועץ חניתו, כמנור אורגים. {ס}
19 ויאמר המלך, היד יואב איתך בכל-זאת; ותען האישה ותאמר חי-נפשך אדוני המלך אם-איש להימין ולהשמיל, מכול אשר-דיבר אדוני המלך--כי-עבדך יואב הוא ציווני, והוא שם בפי שפחתך את כל-הדברים האלה.
19 יקדמוני, ביום אידי; ויהי יהוה משען, לי. {ס}
19 וישאל דויד ביהוה, לאמור, האעלה אל-פלשתים, התיתנם בידי; {פ} ויאמר יהוה אל-דויד עלה, כי-נתון אתן את-הפלשתים בידך.
19 ותיקח האישה, ותפרוש את-המסך על-פני הבאר, ותשטח עליו, הריפות; ולא נודע, דבר.
19 ותקטן עוד זאת בעיניך אדוניי יהוה, ותדבר גם אל-בית-עבדך למרחוק; וזאת תורת האדם, אדוניי יהוה.
19 וירדוף עשהאל, אחרי אבנר; ולא-נטה ללכת, על-הימין ועל-השמאל, מאחרי, אבנר.
19 הצבי, ישראל, על-במותיך, חלל: איך, נפלו גיבורים.
19 ויעל דויד כדבר-גד, כאשר ציווה יהוה.
19 ואחימעץ בן-צדוק, אמר, ארוצה נא, ואבשרה את-המלך: כי-שפטו יהוה, מיד אויביו.
20 ויבוא אבנר אל-דויד חברון, ואיתו עשרים אנשים; ויעש דויד לאבנר ולאנשים אשר-איתו, משתה.
20 וישב דויד, לברך את-ביתו; {ס} ותצא מיכל בת-שאול, לקראת דויד, ותאמר מה-נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, כהיגלות נגלות אחד הריקים.
20 ובניהו בן-יהוידע בן-איש-חיל רב-פעלים, מקבצאל; הוא הכה, את שני אריאל מואב, והוא ירד והכה את-הארי בתוך הבור, ביום השלג.
20 ומה-יוסיף דויד עוד, לדבר אליך; ואתה ידעת את-עבדך, אדוניי יהוה.
20 ויבואו עבדי אבשלום אל-האישה הביתה, ויאמרו איה אחימעץ ויהונתן, ותאמר להם האישה, עברו מיכל המים; ויבקשו ולא מצאו, וישובו ירושלים. {ס}
20 ויאמר אבשלום, אל-אחיתופל: הבו לכם עצה, מה-נעשה.
20 והיה, אם-תעלה חמת המלך, ואמר לך, מדוע ניגשתם אל-העיר להילחם: הלוא ידעתם, את אשר-יורו מעל החומה.
20 ויקם דויד מהארץ וירחץ ויסך, ויחלף שמלותיו, ויבוא בית-יהוה, וישתחו; ויבוא, אל-ביתו, וישאל, וישימו לו לחם ויאכל.
20 ויאמר לו יואב, לא איש בשורה אתה היום הזה, ובישרת, ביום אחר; והיום הזה לא תבשר, כי-על-כן בן-המלך מת.
20 ויאמר אליה אבשלום אחיה, האמינון אחיך היה עימך, ועתה אחותי החרישי אחיך הוא, אל-תשיתי את-ליבך לדבר הזה; ותשב תמר ושוממה, בית אבשלום אחיה.
20 תמול בואך, והיום אניעך עימנו ללכת, ואני הולך, על אשר-אני הולך; שוב והשב את-אחיך עימך, חסד ואמת.
20 ויאמר אל-המלך, אל-יחשוב-לי אדוני עוון, ואל-תזכור את אשר העווה עבדך, ביום אשר-יצא אדוני-המלך מירושלים--לשום המלך, אל-ליבו.
20 וייפן אבנר, אחריו, ויאמר, האתה זה עשהאל; ויאמר, אנוכי.
20 לבעבור סבב את-פני הדבר, עשה עבדך יואב את-הדבר הזה; ואדוני חכם, כחכמת מלאך האלוהים, לדעת, את-כל-אשר בארץ. {ס}
20 אל-תגידו בגת, אל-תבשרו בחוצות אשקלון: פן-תשמחנה בנות פלשתים, פן-תעלוזנה בנות הערלים.
20 ויען יואב, ויאמר: חלילה חלילה לי, אם-אבלע ואם-אשחית.
20 וישקף ארוונה, וירא את-המלך ואת-עבדיו, עוברים, עליו; וייצא ארוונה, וישתחו למלך אפיו ארצה.
20 ויוצא למרחב, אותי; {ר} יחלצני, כי-חפץ בי. {ס}
20 ותהי-עוד מלחמה, בגת; ויהי איש מדון, ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר, וגם-הוא, יולד להרפה.
20 ויבוא דויד בבעל-פרצים, ויכם שם דויד, ויאמר, פרץ יהוה את-אויביי לפניי כפרץ מים; על-כן, קרא שם-המקום ההוא--בעל פרצים.
21 ויחרף, את-ישראל; ויכהו, יהונתן, בן-שמעה, אחי דויד.
21 הרי בגלבוע, אל-טל ואל-מטר עליכם--ושדי תרומות: כי שם נגעל, מגן גיבורים--מגן שאול, בלי משיח בשמן.
21 ויאמרו עבדיו אליו, מה-הדבר הזה אשר עשית; בעבור הילד חי, צמת ותבך, וכאשר מת הילד, קמת ותאכל לחם.
21 ויאמר אחיתופל, אל-אבשלום, בוא אל-פילגשי אביך, אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל-ישראל, כי-נבאשת את-אביך, וחזקו, ידי כל-אשר איתך.
21 ויען איתיי את-המלך, ויאמר: חי-יהוה, וחי אדוני המלך, כי במקום אשר יהיה-שם אדוני המלך אם-למוות אם-לחיים, כי-שם יהיה עבדך.
21 ויהי אחרי לכתם, ויעלו מהבאר, וילכו, ויגידו למלך דויד; ויאמרו אל-דויד, קומו ועברו מהרה את-המים--כי-ככה יעץ עליכם, אחיתופל.
21 ויאמר אבנר אל-דויד אקומה ואלכה ואקבצה אל-אדוני המלך את-כל-ישראל, ויכרתו איתך ברית, ומלכת, בכול אשר-תאווה נפשך; וישלח דויד את-אבנר, וילך בשלום.
21 ויאמר לו אבנר, נטה לך על-ימינך או על-שמאלך, ואחוז לך אחד מהנערים, וקח-לך את-חליצתו; ולא-אבה עשהאל, לסור מאחריו.
21 יגמלני יהוה, כצדקתי; {ר} כבור ידיי, ישיב לי. {ס}
21 מי-הכה את-אבימלך בן-ירובשת, הלוא-אישה השליכה עליו פלח רכב מעל החומה וימת בתבץ, למה ניגשתם, אל-החומה; ואמרת--גם עבדך אורייה החיתי, מת.
21 והמלך דויד--שמע, את כל-הדברים האלה; וייחר לו, מאוד.
21 ויעזבו-שם, את-עצביהם; ויישאם דויד, ואנשיו. {פ}
21 לא-כן הדבר, כי איש מהר אפריים שבע בן-בכרי שמו נשא ידו במלך בדויד--תנו-אותו לבדו, ואלכה מעל העיר; ותאמר האישה אל-יואב, הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה.
21 כי ידע עבדך, כי אני חטאתי; והנה-באתי היום, ראשון לכל-בית יוסף, לרדת, לקראת אדוני המלך. {ס}
21 ויאמר דויד, אל-מיכל, לפני יהוה אשר בחר-בי מאביך ומכל-ביתו, לצוות אותי נגיד על-עם יהוה על-ישראל; ושיחקתי, לפני יהוה.
21 בעבור דברך, וכליבך, עשית, את כל-הגדולה הזאת--להודיע, את-עבדך.
21 ויאמר ארוונה, מדוע בא אדוני-המלך אל-עבדו; ויאמר דויד לקנות מעימך את-הגורן, לבנות מזבח ליהוה, ותיעצר המגפה, מעל העם.
21 והוא-הכה את-איש מצרי איש מראה, וביד המצרי חנית, ויירד אליו, בשבט; ויגזול את-החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו.
21 ויאמר יואב לכושי, לך הגד למלך אשר ראית; וישתחו כושי ליואב, וירוץ.
21 ויאמר המלך אל-יואב, הנה-נא עשיתי את-הדבר הזה; ולך השב את-הנער, את-אבשלום.
22 ויוסף עוד אבנר, לאמור אל-עשהאל, סור לך, מאחריי: למה אכך, ארצה, ואיך אשא פניי, אל-יואב אחיך.
22 ויען אבישי בן-צרויה, ויאמר, התחת זאת, לא יומת שמעי: כי קילל, את-משיח יהוה. {ס}
22 ויאמר דויד אל-איתיי, לך ועבור; ויעבור איתיי הגיתי, וכל-אנשיו, וכל-הטף, אשר איתו.
22 ולא-דיבר אבשלום עם-אמנון, למרע ועד-טוב: כי-שנא אבשלום, את-אמנון, על-דבר אשר עינה, את תמר אחותו. {פ}
22 ויוסף עוד אחימעץ בן-צדוק, ויאמר אל-יואב, ויהי מה, ארוצה-נא גם-אני אחרי הכושי; ויאמר יואב, למה-זה אתה רץ בני, ולך, אין-בשורה מוצאת.
22 ויאמר ארוונה אל-דויד, ייקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו; ראה הבקר לעולה, והמוריגים וכלי הבקר לעצים.
22 מדם חללים, מחלב גיבורים--קשת יהונתן, לא נשוג אחור; וחרב שאול, לא תשוב ריקם.
22 ויאמר--בעוד הילד חי, צמתי ואבכה: כי אמרתי מי יודע, וחנני יהוה וחי הילד.
22 וילך, המלאך; ויבוא ויגד לדויד, את כל-אשר שלחו יואב.
22 ותבוא האישה אל-כל-העם בחכמתה, ויכרתו את-ראש שבע בן-בכרי וישליכו אל-יואב, ויתקע בשופר, ויפוצו מעל-העיר איש לאוהליו; ויואב שב ירושלים, אל-המלך. {ס}
22 כי שמרתי, דרכי יהוה; {ר} ולא רשעתי, מאלוהיי. {ס}
22 והנה עבדי דויד ויואב בא מהגדוד, ושלל רב עימם הביאו; ואבנר, איננו עם-דויד בחברון--כי שילחו, וילך בשלום.
22 ויטו לאבשלום האוהל, על-הגג; ויבוא אבשלום אל-פילגשי אביו, לעיני כל-ישראל.
22 ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי; ועם-האמהות אשר אמרת, עימם איכבדה.
22 את-ארבעת אלה יולדו להרפה, בגת; וייפלו ביד-דויד, וביד עבדיו. {ש}
22 אלה עשה, בניהו בן-יהוידע; ולו-שם, בשלושה הגיבורים.
22 ויוסיפו עוד פלשתים, לעלות; ויינטשו, בעמק רפאים.
22 ויקם דויד, וכל-העם אשר איתו, ויעברו, את-הירדן: עד-אור הבוקר, עד-אחד לא נעדר, אשר לא-עבר, את-הירדן.
22 וייפול יואב אל-פניו ארצה וישתחו, ויברך את-המלך; ויאמר יואב היום ידע עבדך כי-מצאתי חן בעיניך, אדוני המלך, אשר-עשה המלך, את-דבר עבדך.
22 על-כן גדלת, יהוה אלוהים: כי-אין כמוך, ואין אלוהים זולתך, בכול אשר-שמענו, באוזנינו.
23 ועתה מת, למה זה אני צם--האוכל להשיבו, עוד: אני הולך אליו, והוא לא-ישוב אליי.
23 וימאן לסור, ויכהו אבנר באחרי החנית אל-החומש ותצא החנית מאחריו, וייפול-שם, וימת תחתיו; ויהי כל-הבא אל-המקום אשר-נפל שם עשהאל, וימות--ויעמודו.
23 ועצת אחיתופל, אשר יעץ בימים ההם, כאשר ישאל-איש, בדבר האלוהים; כן כל-עצת אחיתופל, גם-לדויד גם לאבשלום. {ס}
23 מן-השלושים נכבד, ואל-השלושה לא-בא; וישימהו דויד, {ר} אל-משמעתו. {ס}
23 ויקם יואב, וילך גשורה; ויבא את-אבשלום, ירושלים. {ס}
23 הכול, נתן ארוונה המלך--למלך; {ס} ויאמר ארוונה אל-המלך, יהוה אלוהיך ירצך.
23 וכל-הארץ, בוכים קול גדול, וכל-העם, עוברים; והמלך, עובר בנחל קדרון, וכל-העם עוברים, על-פני-דרך את-המדבר.
23 ויאמר דויד, מה-לי ולכם בני צרויה--כי-תהיו-לי היום, לשטן; היום, יומת איש בישראל--כי הלוא ידעתי, כי היום אני-מלך על-ישראל.
23 וישאל דויד ביהוה, ויאמר לא תעלה; הסב, אל-אחריהם, ובאת להם, ממול בכאים.
23 ואחיתופל ראה, כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את-החמור ויקם וילך אל-ביתו אל-עירו, ויצו אל-ביתו וייחנק; וימת, וייקבר בקבר אביו. {ס}
23 ויואב, אל כל-הצבא ישראל; ובניה, בן-יהוידע, על-הכרתי, ועל-הפלתי.
23 ולמיכל, בת-שאול, לא-היה לה, ילד--עד, יום מותה. {פ}
23 כי כל-משפטיו, לנגדי; וחוקותיו, לא-אסור ממנה. {ר}
23 ויהי-מה ארוץ, ויאמר לו רוץ; וירץ אחימעץ דרך הכיכר, ויעבור את-הכושי.
23 ויואב וכל-הצבא אשר-איתו, באו; ויגידו ליואב, לאמור, בא-אבנר בן-נר אל-המלך, וישלחהו וילך בשלום.
23 ויאמר המלאך, אל-דויד, כי-גברו עלינו האנשים, וייצאו אלינו השדה; ונהיה עליהם, עד-פתח השער.
23 שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם, לא נפרדו; מנשרים קלו, מאריות גברו.
23 ויהי, לשנתיים ימים, ויהיו גוזזים לאבשלום, בבעל חצור אשר עם-אפריים; ויקרא אבשלום, לכל-בני המלך.
23 ומי כעמך כישראל, גוי אחד בארץ--אשר הלכו-אלוהים לפדות-לו לעם ולשום לו שם, ולעשות לכם הגדולה ונוראות לארצך, מפני עמך אשר פדית לך ממצריים, גויים ואלוהיו.
24 ותכונן לך את-עמך ישראל לך, לעם--עד-עולם; ואתה יהוה, היית להם לאלוהים. {ס}
24 בנות, ישראל--אל-שאול, בכינה; המלבישכם שני, עם-עדנים, המעלה עדי זהב, על לבושכן.
24 וירדפו יואב ואבישי, אחרי אבנר; והשמש באה--והמה באו עד-גבעת אמה, אשר על-פני-גיח דרך מדבר גבעון.
24 ויבוא יואב אל-המלך, ויאמר מה עשית: הנה-בא אבנר אליך, למה-זה שילחתו וילך הלוך.
24 ויהי כשומעך את-קול צעדה, בראשי הבכאים--אז תחרץ: כי אז, יצא יהוה לפניך, להכות, במחנה פלשתים.
24 ויורו המורים אל-עבדיך מעל החומה, וימותו מעבדי המלך; וגם, עבדך אורייה החיתי--מת. {ס}
24 וינחם דויד, את בת-שבע אשתו, ויבוא אליה, וישכב עימה; ותלד בן, ותקרא את-שמו שלמה, ויהוה, אהבו.
24 ויבוא אבשלום, אל-המלך, ויאמר, הנה-נא גוזזים לעבדך; ילך-נא המלך ועבדיו, עם-עבדך.
24 ויאמר המלך ייסוב אל-ביתו, ופניי לא יראה; וייסוב אבשלום אל-ביתו, ופני המלך לא ראה. {ס}
24 ויאמר המלך אל-ארוונה, לא כי-קנה אקנה מאותך במחיר, ולא אעלה ליהוה אלוהיי, עולות חינם; וייקן דויד את-הגורן ואת-הבקר, בכסף שקלים חמישים.
24 עשהאל אחי-יואב, בשלושים; אלחנן בן-דודו, {ר} בית לחם. {ס}
24 ואהיה תמים, לו; {ס} ואשתמרה, מעווני. {ר}
24 ואדורם, על-המס; ויהושפט בן-אחילוד, המזכיר.
24 ויאמר המלך אל-שמעי, לא תמות; ויישבע לו, המלך. {ס}
24 ודויד יושב, בין-שני השערים; וילך הצופה אל-גג השער, אל-החומה, ויישא את-עיניו וירא, והנה-איש רץ לבדו.
24 ודויד, בא מחניימה; ואבשלום, עבר את-הירדן--הוא, וכל-איש ישראל עימו.
24 והנה גם-צדוק וכל-הלויים איתו, נושאים את-ארון ברית האלוהים, ויציקו את-ארון האלוהים, ויעל אביתר--עד-תום כל-העם, לעבור מן-העיר. {ס}
25 שמה, החרודי, {ס} אליקא, {ר} החרודי. {ס}
25 ועתה, יהוה אלוהים, הדבר אשר דיברת על-עבדך ועל-ביתו, הקם עד-עולם; ועשה, כאשר דיברת.
25 וישב יהוה לי, כצדקתי; {ס} כבורי, לנגד עיניו. {ר}
25 וישלח, ביד נתן הנביא, ויקרא את-שמו, ידידיה--בעבור, יהוה. {פ}
25 ויאמר המלך לצדוק, השב את-ארון האלוהים העיר: אם-אמצא חן, בעיני יהוה--והשיבני, והראני אותו ואת-נווהו.
25 ושוא, סופר; וצדוק ואביתר, כוהנים.
25 ויאמר המלך אל-אבשלום, אל-בני אל-נא נלך כולנו, ולא נכבד, עליך; ויפרוץ-בו ולא-אבה ללכת, ויברכהו.
25 איך נפלו גיבורים, בתוך המלחמה--יהונתן, על-במותיך חלל.
25 ויקרא הצופה, ויגד למלך, ויאמר המלך, אם-לבדו בשורה בפיו; וילך הלוך, וקרב.
25 ידעת את-אבנר בן-נר, כי לפתותך בא; ולדעת את-מוצאך, ואת-מובאך, ולדעת, את כל-אשר אתה עושה.
25 ואת-עמשא, שם אבשלום תחת יואב--על-הצבא; ועמשא בן-איש, ושמו יתרא הישראלי, אשר-בא אל-אביגל בת-נחש, אחות צרויה אם יואב.
25 ויתקבצו בני-בנימין אחרי אבנר, ויהיו לאגודה אחת; ויעמדו, על ראש-גבעה אחת.
25 ומפיבושת, בן-שאול, ירד, לקראת המלך; ולא-עשה רגליו ולא-עשה שפמו, ואת-בגדיו לא כיבס, למן-היום לכת המלך, עד-היום אשר-בא בשלום.
25 וייבן שם דויד מזבח ליהוה, ויעל עולות ושלמים; וייעתר יהוה לארץ, ותיעצר המגפה מעל ישראל. {ש}
25 וכאבשלום, לא-היה איש-יפה בכל-ישראל--להלל מאוד: מכף רגלו ועד קודקודו, לא-היה בו מום.
25 ויאמר דויד אל-המלאך, כה-תאמר אל-יואב אל-יירע בעיניך את-הדבר הזה--כי-כזו וכזה, תאכל החרב; החזק מלחמתך אל-העיר והורסה, וחזקהו.
25 ויעש דויד כן, כאשר ציווהו יהוה; ויך, את-פלשתים, מגבע, עד-בואכה גזר. {פ}
26 ויהי כי-בא ירושלים, לקראת המלך; ויאמר לו המלך, למה לא-הלכת עימי מפיבושת.
26 ובגלחו, את-ראשו, והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח, כי-כבד עליו וגילחו; ושקל את-שיער ראשו, מאתיים שקלים באבן המלך.
26 עם-חסיד, תתחסד; {ס} עם-גיבור תמים, תיתמם. {ר}
26 ואם כה יאמר, לא חפצתי בך: הנני--יעשה-לי, כאשר טוב בעיניו. {ס}
26 וגם, עירא היאירי, היה כוהן, לדויד. {ס}
26 וייצא יואב, מעם דויד, וישלח מלאכים אחרי אבנר, וישיבו אותו מבור הסירה; ודויד, לא ידע.
26 ויגדל שמך עד-עולם, לאמור, יהוה צבאות, אלוהים על-ישראל; ובית עבדך דויד, יהיה נכון לפניך.
26 צר-לי עליך, אחי יהונתן--נעמת לי, מאוד; נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים.
26 וייחן ישראל ואבשלום, ארץ הגלעד. {ס}
26 ותשמע אשת אורייה, כי-מת אורייה אישה; ותספוד, על-בעלה.
26 חלץ, הפלטי, {ס} עירא {ר} בן-עיקש, {ס} התקועי. {ס}
26 ויילחם יואב, ברבת בני עמון; וילכוד, את-עיר המלוכה.
26 וירא הצופה, איש-אחר רץ, ויקרא הצופה אל-השוער, ויאמר הנה-איש רץ לבדו; ויאמר המלך, גם-זה מבשר.
26 ויאמר, אבשלום, ולא, ילך-נא איתנו אמנון אחי; ויאמר לו המלך, למה ילך עימך.
26 ויקרא אבנר אל-יואב, ויאמר הלנצח תאכל חרב--הלוא ידעת, כי-מרה תהיה באחרונה; ועד-מתיי לא-תאמר לעם, לשוב מאחרי אחיהם.
27 עם-נבר, תיתבר; {ס} ועם-עיקש, תיתפל. {ר}
27 איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה. {פ}
27 אביעזר, {ר} הענתותי, {ס} מבוניי, החושתי. {ס}
27 וייוולדו לאבשלום שלושה בנים, ובת אחת ושמה תמר; היא הייתה, אישה יפת מראה. {פ}
27 ויאמר, אדוני המלך עבדי רימני: כי-אמר עבדך אחבשה-לי החמור וארכב עליה, ואלך את-המלך--כי פיסח, עבדך.
27 ויפרוץ-בו, אבשלום; וישלח איתו את-אמנון, ואת כל-בני המלך. {ס}
27 ויאמר, הצופה, אני רואה את-מרוצת הראשון, כמרוצת אחימעץ בן-צדוק; ויאמר המלך איש-טוב זה, ואל-בשורה טובה יבוא.
27 וישלח יואב מלאכים, אל-דויד; ויאמר נלחמתי ברבה, גם-לכדתי את-עיר המים.
27 ויעבור האבל, וישלח דויד ויאספה אל-ביתו ותהי-לו לאישה, ותלד לו, בן; ויירע הדבר אשר-עשה דויד, בעיני יהוה. {פ}
27 ויהי, כבוא דויד מחניימה; ושובי בן-נחש מרבת בני-עמון, ומכיר בן-עמיאל מלו דבר, וברזלי הגלעדי, מרוגלים.
27 כי-אתה יהוה צבאות אלוהי ישראל, גלית את-אוזן עבדך לאמור, בית, אבנה-לך; על-כן, מצא עבדך את-ליבו, להתפלל אליך, את-התפילה הזאת.
27 וישב אבנר, חברון, ויטהו יואב אל-תוך השער, לדבר איתו בשלי; ויכהו שם, החומש--וימת, בדם עשהאל אחיו.
27 ויאמר יואב--חי האלוהים, כי לולא דיברת: כי אז מהבוקר נעלה העם, איש מאחרי אחיו.
27 ויאמר המלך, אל-צדוק הכוהן, הרואה אתה, שובה העיר בשלום; ואחימעץ בנך ויהונתן בן-אביתר, שני בניכם--איתכם.
28 ועתה אדוניי יהוה, אתה-הוא האלוהים, ודבריך, יהיו אמת; ותדבר, אל-עבדך, את-הטובה, הזאת.
28 ויישב אבשלום בירושלים, שנתיים ימים; ופני המלך, לא ראה.
28 וירגל בעבדך, אל-אדוני המלך; ואדוני המלך כמלאך האלוהים, ועשה הטוב בעיניך.
28 ראו אנוכי מתמהמה, בערבות המדבר--עד בוא דבר מעימכם, להגיד לי.
28 ויתקע יואב, בשופר, ויעמדו כל-העם, ולא-ירדפו עוד אחרי ישראל; ולא-יספו עוד, להילחם.
28 ויצו אבשלום את-נעריו לאמור, ראו נא כטוב לב-אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את-אמנון והמיתם אותו--אל-תיראו: הלוא, כי אנוכי ציוויתי אתכם--חזקו, והיו לבני-חיל.
28 משכב וספות וכלי יוצר, וחיטים ושעורים וקמח וקלי, ופול ועדשים, וקלי.
28 צלמון, {ר} האחוחי, {ס} מהריי, הנטופתי. {ס}
28 וישמע דויד, מאחרי כן, ויאמר נקי אנוכי וממלכתי מעם יהוה, עד-עולם--מדמי, אבנר בן-נר.
28 ואת-עם עני, תושיע; {ס} ועיניך על-רמים, תשפיל. {ר}
28 ועתה, אסוף את-יתר העם, וחנה על-העיר, ולוכדה: פן-אלכוד אני את-העיר, ונקרא שמי עליה.
28 ויקרא אחימעץ, ויאמר אל-המלך שלום, וישתחו למלך לאפיו, ארצה; {ס} ויאמר, ברוך יהוה אלוהיך, אשר סיגר את-האנשים, אשר-נשאו את-ידם באדוני המלך. {ס}
29 חלב בן-בענה, {ר} הנטופתי; {ס} איתיי, בן-ריביי, מגבעת, בני בנימין. {ס}
29 וישלח אבשלום אל-יואב, לשלוח אותו אל-המלך, ולא אבה, לבוא אליו; וישלח עוד שנית, ולא אבה לבוא.
29 ועתה, הואל וברך את-בית עבדך, להיות לעולם, לפניך: כי-אתה אדוניי יהוה, דיברת, ומברכתך, יבורך בית-עבדך לעולם. {פ}
29 ויעשו נערי אבשלום, לאמנון, כאשר ציווה, אבשלום; ויקומו כל-בני המלך, וירכבו איש על-פרדו--וינוסו.
29 כי-אתה נרי, יהוה; {ס} ויהוה, יגיה חושכי. {ר}
29 וישב צדוק ואביתר את-ארון האלוהים, ירושלים; ויישבו, שם.
29 ודבש וחמאה, וצאן ושפות בקר, הגישו לדויד ולעם אשר-איתו, לאכול: כי אמרו--העם רעב ועייף וצמא, במדבר. {ס}
29 ויאמר המלך, שלום לנער לאבשלום; ויאמר אחימעץ ראיתי ההמון הגדול לשלוח את-עבד המלך יואב, ואת-עבדך, ולא ידעתי, מה.
29 כי לא היה כל-בית אבי, כי אם-אנשי-מוות לאדוני המלך, ותשת את-עבדך, באוכלי שולחנך; ומה-יש-לי עוד צדקה, ולזעוק עוד אל-המלך. {פ}
29 ואבנר ואנשיו, הלכו בערבה, כול, הלילה ההוא; ויעברו את-הירדן, וילכו כל-הבתרון, ויבואו, מחניים.
29 ויאסוף דויד את-כל-העם, וילך רבתה; ויילחם בה, וילכדה.
29 יחולו על-ראש יואב, ואל כל-בית אביו; ואל-ייכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך, ונופל בחרב--וחסר-לחם.
30 וייקח את-עטרת-מלכם מעל ראשו ומשקלה כיכר זהב, ואבן יקרה, ותהי, על-ראש דויד; ושלל העיר הוציא, הרבה מאוד.
30 ויאמר אל-עבדיו ראו חלקת יואב אל-ידי, ולו-שם שעורים--לכו, והציתוה באש; ויציתו עבדי אבשלום, את-החלקה--באש. {פ}
30 ודויד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא, הולך יחף; וכל-העם אשר-איתו, חפו איש ראשו, ועלו עלה, ובכה.
30 ויאמר לו המלך, למה תדבר עוד דבריך; אמרתי--אתה וציבא, תחלקו את-השדה.
30 ויואב, שב מאחרי אבנר, ויקבוץ, את-כל-העם; וייפקדו מעבדי דויד, תשעה-עשר איש--ועשהאל.
30 כי בך, ארוץ גדוד; {ס} באלוהיי, אדלג-שור. {ר}
30 ויואב ואבישי אחיו, הרגו לאבנר: על אשר המית את-עשהאל אחיהם, בגבעון--במלחמה. {ס}
30 ויהי, המה בדרך, והשמועה באה, אל-דויד לאמור: הכה אבשלום את-כל-בני המלך, ולא-נותר מהם אחד. {פ}
30 ויאמר המלך, סוב התייצב כה; וייסוב, ויעמוד.
30 בניהו, {ר} פרעתוני, {ס} הידיי, מנחלי געש. {ס}
31 ואת-העם אשר-בה הוציא, וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל והעביר אותם במלבן, וכן יעשה, לכול ערי בני-עמון; וישב דויד וכל-העם, ירושלים. {פ}
31 האל, תמים דרכו; אמרת יהוה, צרופה-- {ס} מגן הוא, לכול החוסים בו. {ר}
31 ויאמר דויד אל-יואב ואל-כל-העם אשר-איתו, קרעו בגדיכם וחגרו שקים, וספדו, לפני אבנר; והמלך דויד, הולך אחרי המיטה.
31 ועבדי דויד, הכו מבנימין, ובאנשי, אבנר: שלוש-מאות ושישים איש, מתו.
31 ויאמר מפיבושת אל-המלך, גם את-הכול ייקח: אחרי אשר-בא אדוני המלך, בשלום--אל-ביתו. {ס}
31 ודויד הגיד לאמור, אחיתופל בקושרים עם-אבשלום; ויאמר דויד, סכל-נא את-עצת אחיתופל יהוה.
31 ויקם יואב, ויבוא אל-אבשלום הביתה; ויאמר אליו, למה הציתו עבדיך את-החלקה אשר-לי באש.
31 אבי-עלבון, {ר} הערבתי, {ס} עזמוות, הברחומי. {ס}
31 ויקם המלך ויקרע את-בגדיו, וישכב ארצה; וכל-עבדיו ניצבים, קרועי בגדים. {ס}
31 והנה הכושי, בא; ויאמר הכושי, יתבשר אדוני המלך--כי-שפטך יהוה היום, מיד כל-הקמים עליך. {ס}
32 אליחבא, {ר} השעלבוני, {ס} בני ישן, יהונתן. {ס}
32 וברזלי, הגלעדי, ירד, מרוגלים; ויעבור את-המלך הירדן, לשלחו את-הירדן.
32 ויען יונדב בן-שמעה אחי-דויד ויאמר, אל-יאמר אדוני את כל-הנערים בני-המלך המיתו--כי-אמנון לבדו, מת: כי-על-פי אבשלום, הייתה שומה, מיום ענותו, את תמר אחותו.
32 ויאמר המלך אל-הכושי, השלום לנער לאבשלום; ויאמר הכושי, יהיו כנער אויבי אדוני המלך, וכול אשר-קמו עליך, לרעה. {ס}
32 כי מי-אל, מבלעדי יהוה; {ס} ומי צור, מבלעדי אלוהינו. {ר}
32 ויקברו את-אבנר, בחברון; ויישא המלך את-קולו, ויבך אל-קבר אבנר, ויבכו, כל-העם. {ס}
32 וישאו, את-עשהאל, ויקברוהו בקבר אביו, אשר בית לחם; וילכו כל-הלילה, יואב ואנשיו, וייאור להם, בחברון.
32 ויהי דויד בא עד-הראש, אשר-ישתחווה שם לאלוהים; והנה לקראתו, חושיי הארכי, קרוע כותונתו, ואדמה על-ראשו.
32 ויאמר אבשלום אל-יואב הנה שלחתי אליך לאמור בוא הנה ואשלחה אותך אל-המלך לאמור, למה באתי מגשור--טוב לי, עוד אני-שם; ועתה, אראה פני המלך, ואם-יש-בי עוון, והמיתני.
33 שמה, {ר} ההררי, {ס} אחיאם בן-שרר, האררי. {ס}
33 ועתה אל-ישם אדוני המלך אל-ליבו, דבר לאמור, כל-בני המלך, מתו: כי-אמנון לבדו, מת. {פ}
33 וברזלי זקן מאוד, בן-שמונים שנה; והוא-כילכל את-המלך בשיבתו במחניים, כי-איש גדול הוא מאוד.
33 ויבוא יואב אל-המלך, ויגד-לו, ויקרא אל-אבשלום ויבוא אל-המלך, וישתחו לו על-אפיו ארצה לפני המלך; ויישק המלך, לאבשלום. {ס}
33 האל מעוזי, חיל; {ס} ויתר תמים, דרכי. {ר}
33 ויאמר לו, דויד: אם עברת איתי, והיית עליי למשא.
33 ויקונן המלך אל-אבנר, ויאמר: הכמות נבל, ימות אבנר.
34 ואם-העיר תשוב, ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה--עבד אביך ואני מאז, ועתה ואני עבדך; והפרת לי, את עצת אחיתופל.
34 משווה רגליי, כאיילות; {ס} ועל במותיי, יעמידני. {ר}
34 אליפלט {ר} בן-אחסביי, בן-המעכתי; {ס} אליעם בן-אחיתופל, {ר} הגילוני. {ס}
34 ידיך לא-אסורות, ורגליך לא-לנחושתיים הוגשו, כנפול לפני בני-עוולה, נפלת; ויוסיפו כל-העם, לבכות עליו.
34 ויברח, אבשלום; ויישא הנער הצופה, את-עיניו, וירא והנה עם-רב הולכים מדרך אחריו, מצד ההר.
34 ויאמר המלך, אל-ברזלי: אתה עבור איתי, וכילכלתי אותך עימדי בירושלים.
35 מלמד ידיי, למלחמה; {ס} וניחת קשת-נחושה, זרועותיי. {ר}
35 ויבוא כל-העם, להברות את-דויד לחם--בעוד היום; ויישבע דויד לאמור, כה יעשה-לי אלוהים וכה יוסיף, כי אם-לפני בוא-השמש אטעם-לחם, או כל-מאומה.
35 ויאמר יונדב אל-המלך, הנה בני-המלך באו: כדבר עבדך, כן היה.
35 והלוא עימך שם, צדוק ואביתר הכוהנים; והיה, כל-הדבר אשר תשמע מבית המלך--תגיד, לצדוק ולאביתר הכוהנים.
35 חצריי, הכרמלי, {ס} פעריי, {ר} הארבי. {ס}
35 ויאמר ברזלי, אל-המלך: כמה, ימי שני חיי, כי-אעלה את-המלך, ירושלים.
36 ויהי ככלותו לדבר, והנה בני-המלך באו, וישאו קולם, ויבכו; וגם-המלך, וכל-עבדיו, בכו, בכי גדול מאוד.
36 בן-שמונים שנה אנוכי היום האדע בין-טוב לרע, אם-יטעם עבדך את-אשר אוכל ואת-אשר אשתה, אם-אשמע עוד, בקול שרים ושרות; ולמה יהיה עבדך עוד למשא, אל-אדוני המלך.
36 הנה-שם עימם, שני בניהם--אחימעץ לצדוק, ויהונתן לאביתר; ושלחתם בידם אליי, כל-דבר אשר תשמעו.
36 וכל-העם הכירו, וייטב בעיניהם, ככול אשר עשה המלך, בעיני כל-העם טוב.
36 ותיתן-לי, מגן ישעך; וענותך, תרבני. {ס}
36 יגאל בן-נתן מצובה, {ס} בני {ר} הגדי. {ס}
37 כמעט יעבור עבדך, את-הירדן--את-המלך; ולמה יגמלני המלך, הגמולה הזאת.
37 תרחיב צעדי, תחתני; ולא מעדו, קרסוליי. {ר}
37 צלק, העמוני; {ס} נחריי, {ר} הבארותי--נושא, כלי יואב בן-צרויה. {ס}
37 ויידעו כל-העם וכל-ישראל, ביום ההוא: כי לא הייתה מהמלך, להמית את-אבנר בן-נר. {ס}
37 ואבשלום ברח, וילך אל-תלמיי בן-עמיהוד מלך גשור; ויתאבל על-בנו, כל-הימים.
37 ויבוא חושיי ריעה דויד, העיר; ואבשלום, יבוא ירושלים. {ס}
38 ואבשלום ברח, וילך גשור; ויהי-שם, שלוש שנים.
38 ישב-נא עבדך ואמות בעירי, עם קבר אבי ואימי; והנה עבדך כמהם, יעבור עם-אדוני המלך, ועשה-לו, את אשר-טוב בעיניך. {ס}
38 ויאמר המלך, אל-עבדיו: הלוא תדעו--כי-שר וגדול נפל היום הזה, בישראל.
38 ארדפה אויביי, ואשמידם; {ס} ולא אשוב, עד-כלותם. {ר}
38 עירא, {ר} היתרי, {ס} גרב, היתרי. {ס}
39 ואנוכי היום רך ומשוח מלך, והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני: ישלם יהוה לעושה הרעה, כרעתו. {פ}
39 ואכלם ואמחצם, ולא יקומון; {ס} וייפלו, תחת רגליי. {ר}
39 אורייה, {ר} החיתי--כול, שלושים ושבעה. {פ}
39 ותכל דויד המלך, לצאת אל-אבשלום: כי-ניחם על-אמנון, כי-מת. {ס}
39 ויאמר המלך, איתי יעבור כמהם, ואני אעשה-לו, את-הטוב בעיניך; וכול אשר-תבחר עליי, אעשה-לך.
40 ותזרני חיל, למלחמה; {ס} תכריע קמיי, תחתני. {ר}
40 ויעבור כל-העם את-הירדן, והמלך עבר; ויישק המלך לברזלי ויברכהו, וישב למקומו. {ס}
41 ויעבור המלך הגלגלה, וכמהן עבר עימו; וכל-עם יהודה, העבירו את-המלך, וגם, חצי עם ישראל.
41 ואויביי, תתה לי עורף; משנאיי, ואצמיתם. {ס}
42 והנה כל-איש ישראל, באים אל-המלך; ויאמרו אל-המלך מדוע גנבוך אחינו איש יהודה, ויעבירו את-המלך ואת-ביתו את-הירדן, וכל-אנשי דויד, עימו. {ס}
42 ישעו, ואין מושיע; אל-יהוה, ולא ענם. {ר}
43 ויען כל-איש יהודה על-איש ישראל, כי-קרוב המלך אליי, ולמה זה חרה לך, על-הדבר הזה: האכול אכלנו מן-המלך, אם-נישאת נישא לנו. {ס}
43 ואשחקם, כעפר-ארץ; {ס} כטיט-חוצות אדיקם, ארקעם. {ר}
44 ויען איש-ישראל את-איש יהודה ויאמר, עשר-ידות לי במלך וגם-בדויד אני ממך, ומדוע הקילותני, ולא-היה דברי ראשון לי להשיב את-מלכי; וייקש דבר-איש יהודה, מדבר איש ישראל. {ס}
44 ותפלטני, מריבי עמי; תשמרני לראש גויים, {ס} עם לא-ידעתי יעבדוני. {ר}
45 בני נכר, יתכחשו-לי; לשמוע אוזן, יישמעו לי. {ס}
46 בני נכר, ייבולו; ויחגרו, ממסגרותם. {ר}
47 חי-יהוה, וברוך צורי; {ס} וירום, אלוהי צור ישעי. {ר}
48 האל, הנותן נקמות לי; {ס} ומוריד עמים, תחתני. {ר}
49 ומוציאי, מאויביי; ומקמיי, תרוממני, {ס} מאיש חמסים, תצילני. {ר}
50 על-כן אודך יהוה, בגויים; {ס} ולשמך, אזמר. {ר}
51 מגדול, ישועות מלכו; ועושה-חסד למשיחו {ס} לדויד ולזרעו, עד-עולם. {ר} {ש}
פַּרשָׁנוּת
שמואל ב' הוא פרק מרכזי בספר שמואל ב', שכן הוא מציין את תחילת מלכותו של דוד המלך על ישראל. בפרק זה אנו רואים את ידו של האדון פועלת באירועים המתרחשים. הפרק מתחיל בציווי ה' לדוד לעלות לחברון ולהשתלט על מלכות ישראל. דוד מציית לצו ה' ונמשח למלך על ישראל. זהו רגע משמעותי בתולדות ישראל, שכן הוא מציין את תחילתה של שושלת דוד. בהמשך הפרק מתאר את המלחמה בין בית שאול לבית דוד. אבנר, מפקד צבא שאול, מובס על ידי יואב, מפקד צבא דוד. ניצחון זה נתפס כאות לחסד ה' כלפי דוד וביתו. הפרק מסתיים במותו של אבנר. זה נתפס כאות למשפט ה' נגד בית שאול, ואישור למלכות דוד. בסך הכל, שמואל ב' הוא פרק חשוב בספר שמואל ב', שכן הוא מציין את תחילת מלכותו של דוד המלך על ישראל. זוהי תזכורת לריבונותו של ה' ולטובתו כלפי דוד וביתו.
שאלות נפוצות
בהנחה שקורא עם מהירות קריאה ממוצעת של 300 WPM קורא את הספר של שמואל ב', פרקים 2 זה ייקח בערך 3 דקות לסיום.
יש 695 verses in שמואל ב', פרקים 2.